יום שני, 30 ביולי 2012

פרויקט ארבעים ושמונה שעות.


בשבע בבוקר המתנתי על המדרכה מתחת לבניין עם המחשב, המסך והמקלדת עטופים במגבות שמיה ואני קנינו לפני שנה בירח הדבש בברצלונה. כעבור כמה דקות הגיע אמיר בג'יפ. העמסנו את המחשב ויצאנו לדרך. קודם כל לת"א על מנת לפגוש את הצוות אצל פיטוסי. פיטוסי זה מחסן להשכרת ציוד לסרטים, ברקע התנגנה המוסיקה הרוסית שאמיר שומע. ויקטור צוי. הוא אומר שהוא היה חצי קוריאני ושיכול להיות שבמוות שלו, בתאונת דרכים מסתורית, מעורבים גם כוחות פוליטיים. לא זה הזכיר קצת מינימל קומפקט. אצל פיטוסי פגשנו את מור, ליאן  ועוד בחורה שלא קלטתי את שמה.

חודש לפניכן קיבלתי טלפון מאמיר שהציע לי להצטרף כעורך לפרויקט שמשתתף בתחרות 48 שעות. מדובר בתחרות בין צוותי קולנוע שמגרילים ז'אנר אקראי ונשלחים לצלם סרט ביומיים. כמה ימים אחר כך התקשרה ליאן, אמרה שהתכנית היא לצלם בערבה. מאז הצבא לא הייתי במדבר. היא שלחה באי מייל סיפור מסגרת, שאליו ברגע ההזנקה ננסה להתאים את התסריט. הייתה שם סצנה של ארוחה במדבר, עם חתן וכלה וחמות. והיה מתח בין הנשים שמסתיים בחיתוך של דגים ודיבור על ילדים. 

מצא חן בעיניי הדימוי הסוראליסטי של הכלה במדבר. דמיינתי את הנוף כמו ציור של דאלי וגם הטקסט נשמע כמו סצנה מסרט של בונואל- משהו שמרגיש כמו לצפות בחלום של מישהו אחר. חשוב לציין שסוראליזם זה לא פשוט. קראתי לא מעט תסריטי סטודנטים, בהם הורגש שהכותב נאחז במניירות של סוראליזם כי אין לו מה לומר -כאן זה לא היה מקרה כזה בכלל. 

אצל פיטוסי הן סיפרו שהסאונד מן הבריז. הרים טלפון באחת בלילה למפיק, התנצל בנימוס ונעלם כמו עשן. דקה אחר כך הגיעו המפיק דורון ואלמוג. אלמוג הציג את עצמו בתור גריפ, אני חושב. ואם אני לא טועה גריפ זה תאורה  אבל ככל שהיום התקדם הסתבר שהוא יודע לעשות הכל. נראה לי שזה אחד הדברים האדם ברחוב לא יודע על  קולנוע ונראה לי שזאת הסיבה שבסופו של יום אני מעדיף לתרום את חלקי לעשיה מחדר העריכה- מה שקורה על הסט תמיד מרגיש לי כמו ג'ונגל- האנשים האלה ממקמים פנסים כבדים על עמודי מתכת, תולים אותם מקירות- משרשרים חשמל לאמצע המדבר - בנחישות שלא תאמן, כדי להשיג שוט אחד פנטסטי שבסוף יישמט בעריכה.
ב"סופר 8" של ג'יי ג'יי אברהמס- רואים קצת מחדוות העשייה הסיזיפית הזאת אצל הילדים. 

בזמן שהקולנוענים דיברו עם המחסנאי של המצלמות, על עדשות וחצובות, דורון אמר שהסונד מן שהבריז לפנות בוקר, הסכים לפחות להשאיל את ציוד ההקלטה שלו. היה רכב אבל לא היה נהג. כלומר, למרבה המבוכה, אף אחד לא זכר איך נוהגים על רכב עם הילוכים. אני התנדבתי לנסות וכך יצא שהפכתי לנהג של ההפקה. יצאנו מיד אליהו לכיוון האוניברסיטה. במהלך הנסיעה התקשרה השחקנית שלוהקה לגלם את החמות (אם החתן), שאלה מתי באים לאסוף אותה, אני הצעתי שתגיע במונית, אבל הסתבר שהבטיחו לה הסעה. נסענו אליה - לפי הג'י פי אס-  אח"כ חזרנו לפי האינטואיציה.   

יצאנו לדרך, אמיר, שלושת השחקנים ואני. על קו הטלפון עם יתר החברים מנסים למצוא סאונד מן. נזרקו כמה שמות, אף אחד לא היה זמין. אני, שבדיוק באותם ימים ערכתי במקביל פרויקט אחר, בו נעשתה עבודת סאונד רשלנית מאין כמוה - פחדתי למצוא את עצמי צריך לערוך חומרים שאני לא מסוגל לשמוע, או גרוע מכך- צריך להקליט את השחקנים עושים דאבינג לרפליקות שלהם- לכן הצעתי שנגייס קצת דמי כיס בין כולנו כדי לשלם למישהו שיבוא להקליט. 

ישבנו, החתן, הכלה ואני במושב האחורי. מקשיבים לאירית ואמיר מדברים על קולנוע ישראלי. הם דיברו על פרלוב ועל גולדפינגר, על סרטים של אורי זהר, על סרטי ההתכנסות של שנות השמונים ועל הרב תרבותיות של שנות האלפיים. ברקע התחלפו הנופים בדרך לים המלח. אירית חברה באקדמיה הישראלית לקולנוע וסיפרה שכבר כמה שנים היא רואה את כל הסרטים הישראלים החדשים. לרגע באוטו זה הרגיש כאילו יש אנחנו חלק מתעשיית קולנוע עצמאי תוססת. 

כשהגענו בערך בארבע לעין יהב, שעתיים לפני ההזנקה, ראשית הזהירו אותנו מנחשים. הייתה לנו נציגה בסינמטק שתקבל עבורנו את הז'אנר ותודיע בטלפון.  שיכנו אותנו בחדר שנמצא בחצר של ההורים של בעלה של ליאן. מיקמתי את המחשב על שולחן קטן קרוב למזגן. חישוב הזמן היה כזה- ההזנקה מתרחשת בשש בערב ואז יש לנו בערך עד 11 בבוקר כעבור יומיים לסיים לערוך. זה היה חישוב שישאיר זמן להוציא את הקובץ מהמחשב ולצאת לדרך בשקט על מנת להגיע בשש חזרה לסינמטק. מכיוון שהלוקיישן היה בחוץ התסריט חייב צילומי יום. כך שיש לנו מרגע ההזנקה ועד הזריחה לכתוב את התסריט. עם אור ראשון יתחילו לצלם ולקראת הצהריים אני אמור להתחיל לקבל חומרים ראשונים לעריכה. 

ירדנו לשטח. אני לא יודע איך הם קוראים למקום הזה. זה היה נראה כמו מכתש- עם אדמה סדוקה, בו בחורף נאגרים מי שיטפונות. יפה לאללה. לפתע צלצל הטלפון! ז'אנר- אימה. הסרט חייב לכלול דמות בשם יעל אלמוג. היא צריכה להיות ספרית. צריך להופיע המשפט "האם זו האפשרות היחידה שלנו?" וצריך להופיע החפץ - שק שינה. 

התחלנו לשחק עם וריאציות על התסריט. היה לנו רעיון למשהו קניבלי-  שהנשים יטרפו את החתן- בסוף זה ירד ונשארנו עם רעיון של כלה ערפדית. בשלב הזה כבר היינו רעבים ולי הייתה גם תקווה למצוא במושב מקום בו יקרינו את חצי גמר אליפות אירופה שהתקיים באותו יום. קיבלתי אחד מהשניים-  לא היה איפה לראות את המשחק, אבל על השולחן חכתה לנו ארוחת מלכים, עם פסטה וממולאים ענקיים שנראו כמו אמפנדס ענקיות ממולאות בגבינה. והיה סלט עשיר עם פטרוזיליה. למחרת מור תספר לי שהם מגדלים שם את כל הירקות, בעיקר זכור לי שהיא אמרה, מנגו ועגבניות- ואני לא יכולתי שלא לחשוב על זה שהם בטח אלופים בגספצ'ו או בלאדי מרי.  

אני  זוכר שמישהו עוד אמר משהו על האפשרות לראות כדורגל באיזה מחשב נייד בסטרימינג, אבל מיד כשסיימתי להכניס לתכנת העריכה את החומרים שאמיר צילם לי בלוקיישן עבור טסטים- נרדמתי. 
למחרת העירו אותנו בחמש בבוקר. בחוץ עוד היה חשוך. השחקנים כבר היו ערים ולא מצאתי מקום להכין קפה. מור ואלמוג הגיעו עם הג'יפ של ההפקה- השחקנים ישבו בפנים ואני, דורון ועוד איש צוות שהגיע במהלך הלילה כדי לעזור עם הסאונד - טיפסנו לבגאג' של הג'יפ. בדרך חלפנו על פני רכב עם פועלים תאילנדים שגם התחילו את יום העבודה שלהם וישבו בצורה מאוד דומה לאיך שאנחנו ישבנו. נופפנו לשלום. 

בשטח, תודה לאל היה פינג'אן. השחקנים התעדכנו בתסריט ומקמו את השוט הראשון. יעל לבשה את שמלת הכלה. אורי ואידית היו אמורים להגיע ברכב עד אליה ולעצור מכיוון שהיא חוסמת להם את השביל בו נסעו. 
המצלמה בשוט הפתוח עקבה מרחק רב אחרי הרכב, האטה ביחד אתו- ורק לאחר שעצר חשפה שם את יעל. 

שוב היה צריך נהג, הפעם לג'יפ. אז מור ואני יצאנו לדרך. הבאנו מים וקרח, הבאנו את הבום - היא סיפרה שהיא לומדת להדריך טיולים בחו"ל, אבל שהיא חושבת ללמוד להפיק אירועים - היא סיפרה שלפרויקט הגמר של ליאן התגייס כל המושב. אח"כ נסענו לאסוף קרטונים וחזרנו לשטח. כשהגענו, שאלו האם אפשר להשאיל את טבעת הנישואין שלי לצורך הסצנה. הורדתי אותה לראשונה מזה 11 חודשים.

ב 11 בצהריים התחלתי להיות מודאג שעברו כבר 18 שעות מההזנקה ועדיין לא קיבלתי חומרים להכניס לתוכנה.  מה גם שעדיין לא הייתה לי אינדיקציה מה איכות הסאונד. מכיוון שלא היה סלייט, בתחילת כל שוט מישהו היה צריך למחוא כף בתוך הפריים בשביל הסינק ורציתי כבר לבדוק איך זה עובד.  

בערך ב12 הם יצאו להפסקה והקפיצו אותי לחדר העריכה המאולתר. הסתבר שהסאונד מהמצלמה היה די טוב למעט נהמה של הרוח שנשמעה לכל האורך. נסינו להוציא את הסאונד מהמיקסר- ולא בלי מאמץ, בסופו של דבר הצלחנו. הוא היה כנראה טוב, אבל הוקלט ברצועה אחת רצופה- אז החלטתי לא להסתבך עם זה ובמקרה הצורך להיעזר בו עבור קטעים בהם הסאונד מצלמה לא יהיה שמיש. 

התחילה העבודה שלי. בסצנה מגיע רכב עם הגיבור ואמו. הרכב נעצר כי את דרכם חוסמת בחורה בשמלת כלה. האם מאיצה בבנה שיצא לבדוק מה קורה. הוא יוצא מתקרב אלה הכלה ששולפת סרט מדידה על מנת לקחת את מידותיו ומיד אח"כ נושכת את צווארו. הוא מנסה להימלט חזרה לרכב. אך כעת הרכב נעול מבפנים והאם לא שומעת את קריאותיו. הכלה מתקרבת - אז הוא נאלץ לברוח עמוד יותר למדבר. 
ערכתי סצנה מהירה. עם ג'אמפ קאט ניסיתי לגרום להסתערות שלה על גרונו להפתיע את הצופה. כשהוא דופק על שמשות המכונית, ניסיתי להראות כאילו האם בכוונה לא שומעת את קריאותיו. 

אירית שסיימה להצטלם עד הערב אמרה שיש ארוחת צהריים מוכנה. הלכתי לאכול והיא סיפרה שהיא קוראת בדיוק את הספר של הבן של אסי דיין. קראתי ראיון אתו כמה שבועות קודם לכן וסיפרתי לה שבדיוק הרהרתי לעצמי שאם הוא יכול להשלים ספר, למה שלא אנסה גם אני.

בזמן שאכלתי את ארוחת הצהריים, הגיע ליאן חזרה מהלוקיישן וסיפרה שאמיר חטף מכת שמש ושהוא כרגע מתקלח. היא אמרה שמזל שאלמוג נמצא, כי אם אמיר לא יתאושש הוא לפחות יכול לקחת פיקוד על המצלמה.  כשחזרתי לחדר מצאתי את אמיר יושב מותש על המיטה עם הטלפון ביד. הוא צלצל לליאן שתחזור לאסוף אותו חזרה.הצעתי לו להישאר לנוח, אבל הוא בשום אופן לא היה מוכן. די מהר אח"כ הסצנה הייתה מוכנה- וחשבתי לעצמי שיעבור עוד זמן עד שיגיע הכרטיס עם החומרים הנוספים ושלכן זה זמן טוב לישון. 

איך שהנחתי את הראש הגיע דורון ואמר שבגלל אירוע משפחתי הוא חייב לעזוב. הוא לא היה מוכן לפרט מה קרה. הוא שאל האם יש לי כסף קטן, כי הוא צריך לתפוס אוטובוס לת"א. נתתי לו את השטר שהיה לי והוא יצא לדרכו. אף אחד לא ידע לעדכן מה בדיוק קרה.

לקראת השקיעה הגיעו במכה כל החומרים הנותרים. היה סיקוונס של אורי מטייל תחת השמש הקופחת במדבר,  בסופו היה שוט פלאי בוא הוא מתכופף לנוח בקלוז אפ, כשמעבר לעורף שלו נראה הנוף המדברי לתוכו לפתע מגיחה שמלת הכלה המאיימת, בשנייה בה היא חובטת בו ומפילה אותו לקרקע.

באחת וחצי בלילה סיימתי לערוך ראפ-קאט. ישבנו כל הצוות לראות והחלטנו שאת הסצנה הראשונה צריך לסדר,   כך שעל חשבון תחושת האימה יחודד מעמדו של אורי כגיבור של הסרט. אז עד שתיים וחצי עשיתי עוד סקיצה ואז עם מור וליאן עוד טיפה הידקנו אותה. בשלוש הלכנו לשון, עם תחושות מאוד טובות שאנחנו בדרך להצליח.  קבענו להיפגש שוב בשש בבוקר כדי לערוך סופית את הסאונד ולהכין את הכותרות. 

בעשר הסרט היה מוכן. החלטנו להשתמש באופן מופרז ברעש של הרוח. ליאן אמרה שזה מזכיר את ארץ קשוחה של האחים כהן. לדעתי זה דיבר את האלימות של המרחב. מור אמרה שזה מרגיש לה כמו רעש של סרט ביתי. 

בשש כבר הייתי בחזרה ברחובות. אחרי מקלחת. בטיול עם הכלב ביחד עם מיה שמלאה בבוקר את המקרר בכל טוב- הגיע אס אמ אס שההגשה עברה בשלום. כעבור שבועיים, כשהיית ההקרנה בסינמטק- לא יכולתי להגיע, כי הייתי מרותק למיטה עם איזה וירוס קיץ אכזרי. 
כעבור שבועיים התבשרנו שהסרט לא העפיל לגמר של התחרות. 

ואף על פי כן, אלה היו יומיים מדהימים של קולנוע, בארץ הערבה. 


רוקנרול,
יפתח. 

*מקווה שבקרוב יהיה עותק באינטרנט די להראות 




יום שני, 26 במרץ 2012

מחר אני חוזר לאוניברסיטה. לסימסטר אחד אחרון כדי לסיים תואר ראשון ארור שהתחלתי לפני שבע שנים. תואר בקולנוע. כשאני כותב את זה עכשיו אני ניזכר במערכון של יהונתן גפן, שמספר על שני שוטרים שבאו לעצור אותו כי אין לו תעודת בגרות. אני כבר לא זוכר מה היה הפאנץ', אבל אני מכיר את הפתיחה בעל פה. הוא אומר, תסתכלו עלי, ככה נראה בן אדם נטול בגרותין ומספר ששלושים שנה הוא מסתיר את זה מאמו ומאשתו ומהילדים. 

לפני בערך שבועיים טלפנה מזכירה מהחוג לקולנוע, לעדכן שהם עושים איזה רענון ברישומים ושאם לא אחזור ללמוד עכשיו הם כנראה יפסיקו לי את הלימודים ולא אוכל להשלים יותר את התואר הזה בחוג שלהם. אם היא לא הייתה מתקשרת אני לא הייתי יוזם את זה בעצמי וגם במהלך השבועיים האלה התעכבתי עם התשלום כדי להתלבט עד הרגע האחרון. 

התלבטתי משתי סיבות,  גם כי אין לי זמן עכשיו, ללכת פעמים או שלוש בשבוע לשמוע הרצאה, אבל עם זה אני אסתדר כי בסוף תמיד יש סיכומים שמסתובבים במייל. הסיבה העיקרית להתלבטות שלי היא שאת התואר הזה הייתי צריך לזנוח כבר מזמן. 

לפני שבע שנים, כאמור,  הלכתי ללמוד קולנוע. וכשכל מיני דודים שאלו האם יש בזה פרנסה, אמרתי שאסתדר והתכוונתי לזה מכל הלב. הייתי אחרי התיכון והצבא, עבדתי כטבח באיזה פאב קרוב לבית והחיים נראו כמו שביל או כביש שמוביל יש ובטוח אל האופק. ובאופק פאב, או חוף ים, או סרט טוב. הדברים לא התגלגלו כל כך חלק כי בין המטבח של הפאב, לרכבת מרחובות לת"א כל בוקר, יצא שפספסתי הרבה שעות ולא יכולתי לגשת בסוף שנה א' לוועדה שקובעת מי ימשיך לאיזו מגמה. בחוג לקולנוע אפשר ללמוד תסריטאות, הפקה או לעשות תואר עיוני. אז ראיתי את החברים שלי ממשיכים למגמות שלהם, בזמן שאני הייתי צריך לחזור על שני תרגולים מיותרים, זה הרגיש ממש כמו להישאר כיתה. 

סיימתי את הקורסים האלה ובקיץ כשהתפנתי לכתוב את התסריט לסרט עבור הוועדה התחילה המלחמה בצפון, מלחמת לבנון השניה. היו לי קרובי משפחה מנהריה שהתארחו בת"א והיה לי חבר טוב מהצבא שהיה גר בחיפה, וסיפר איך הם מתרוצצים על הכרמל בין האזעקות ומעשנים סמים. יום אחד קיבלתי טלפון מחבר של אבא שלי, קולנוען מאל. איי, היה טייס מסוקים בצה"ל. סיפר שהוא הגיע לארץ עם במאי אמריקאי, לצלם בזמן המלחמה סרט דוקומנטרי על מבצע אנטבה. אמר שישלמו לי בדולרים אם אצטרף אליהם להפקה, כמה ימי צילומים, פעם להחזיק את הבום, פעם להחנות את האוטו אחרי שפורקים ציוד בלוקיישן. אמר שנצפין מעבר לקו חיפה, חלק מהמרואיינים גרים בטווח הטילים של החיזבאללה.        

האמביציה מאחורי הסרט הזה הייתה משונה, החבר של אבא שלי ליווה את הבמאי של העניין הזה, טיפוס מהוליווד 
עם שיזוף מוגזם, קולנוען, חובב ספורט אתגרי שהוא גם הבעלים של כמה מסעדות ויהודי. מבצע אנטבה קרוב לליבו כי כשהטיסה של אייר פראנס נחטפה הוא היה בקולג' וסיפר איך היה יוצא באמצע מסיבות כדי לשמוע את החדשות ברדיו של האוטו. סיפר שכיהודי הוא הרגיש שותפות גורל, אחרי שהחוטפים עשו את הסלקציה. עכשיו, הוא סיפר שהיו לו כמה שנים רעות בעסקים ואם אני זוכר נכון, אולי אפילו חלק מהמסעדות עלו באש או משהו כזה. הוא הרגיש שיש לו עניין לא פתור עם אלוהים וכשהוא שמע שהתחילה מלחמה, עלה לו הרעיון לבוא ולצלם דווקא עכשיו סרט על אנטבה ולהראות איך החטופים שבטח הזדקנו, עכשיו נמצאים שוב תחת מתקפה. 

עצם זה שזה נשמע לי היום כמו אז, כל כך מופרך מראה כמה המלחמה היא לחם קיומינו ובכל זאת היה משהו ציני ומטופש בהרפתקה הזאת. אבל ככה בעבור חופן דולרים עליתי עם שני אלה למכונית בדרך צפונה. ביום הראשון צילמנו בקריות. ראיון עם זוג מקסים. כל הראיון היינו במתח האם תשמע אזעקה. האמריקאי דיבר על הערך ההפקתי שיהיה לזה, אם פתאום באמצע השוט נצטרך לרוץ למקלט. 

בערב בפאב הגזמתי וסיפרתי לחברים שהוא ביקש מהמרואיינים ללבוש קסדה, כדי שזה יראה יותר כמו סרט מלחמה. בסוף נפלו לידינו טילים. מתאמת ההפקה הצליחה להשיג אישור לראיין את אפרים סנה שהיה באנטבה  וכעת התנדב לעשות מילואים בשומרה על גבול לבנון. היה ברור שזה הולך להיות רציני יותר ולרגע התלבטתי האם לבוא. בסוף החלטתי שכן, כי ראיתי את עצמי כקולנוען ישראלי וכל האתוס של הגבורה ואיך אתה יכול להיות אמן של עם המלחמות, אם לא ראית את המלחמה מקרוב? - אז עוד לא קראתי המינגווי, אבל מיד אחר כך התחלתי. 

עלינו צפונה שלושתנו עם סאונד מן וצלם. בדרך דיברנו על תרחיש שיפלו טילים, סיכמנו שאם יש אזעקה, יוצאים מהאוטו ומתרחקים למצוא מחסה. די מהר אחר כך נשמעה אזעקה. היינו כבר בכביש הצר שעולה לבסיס. יצאנו הסתתרנו. ושמענו פיצוצים אדירים שהרעידו את האדמה. המחשבה שעברה לי בראש היא שנגד האיום הזה אני חסר אונים, שבכל מצב אחר, אני יכול להרביץ חזרה, אבל עכשיו לא. היה קול של שריקה שזימזם לי באוזניים,
ודקלמתי לעצמי את המילים של אדוני המלחמה של בוב דילן.  חיכינו כמה דקות וחזרנו למכונית. אז כמו היום, לדעתי, הדבר הנכון לעשות היה להרים טלפון לאפרים סנה ולומר, הגענו קרוב, שמענו שאתם עסוקים והחלטנו לחזור למרכז. גם הצלם והסאונד מן היו באותה דעה, אבל שני הבמאים שלנו ביקשו להמשיך. אמרו שהגענו כל כך קרוב. 

אלה היו מהרגעים מהנוראים בחיי, כל הזמן נשמעו פיצוצים. הייתה שם חבורה של מילואימניקים עם מבט אדיש מרוב עייפות שהסבירו לנו שמתרגלים ושבכלל אין לנו סיבה להילחץ כי מה שאנחנו שומעים אלה שיגורים ולא נפילות. עכשיו כל ילד באשדוד יודע להבדיל בין שיגור לנפילה, אבל אז זה היה נשמע לי כמו קטע מאפוקליפסה עכשיו. הם ראיינו את סנה וחזרנו הביתה. 

לא ידעתי מה לחשוב, מצד אחד זה היה נראה לי לפניכן כמו הדבר הנכון לעשות, מצד שני ההרפתקה הזאת כמעט הייתה ההרפתקה האחרונה שלי. אתה לא רוצה לדעת על עצמך שאתה יכול לפחד ככה ואתה לא רוצה לדעת שהמלחמה היא משהו שאתה לא מסוגל להכיל. עם הרגשות האלה עכשיו חזרתי הביתה לצלם סרט לוועדה. יצא לי איזה משהו מקוטע ומגומגם, שהועדה לא אהבה ולא התקבלתי למגמת הפקה. 

עשיתי הפסקת לימודים, עברתי לת"א, ניסיתי להפסיק לעשן, נרשמתי לקורס פסיכומטרי, גרתי אצל משוררת אוונגרדית, חשבתי לעזוב את הקולנוע וללמוד ביולוגיה, בסוף חזרתי לרחובות, השכרתי דירת חדר קטנה מצאתי עבודה בבית קפה ואחרי שנה בה הרגשתי שהחיים שלי עומדים במקום נרשמתי חזרה למסלול שהכרתי, אמרתי לעצמי שאסיים את התואר במגמה העיונית. 

התכוונתי לביים ומצאתי את עצמי במסלול של "כל אחד רוצה להיות במאי, אם לא במאי אז מבקר." איזה ייאוש. 

דברים אחרים עניינו אותי בחיי ולא הצלחתי לצבור את כמות הנקודות שצריך בשביל התואר, 
לעומת זאת אני כן מתעסק בקולנוע והצלחתי לחמוק מלהיות מבקר, או לפחות לבקר רק את הדברים שאני אוהב. אני מצטער שהלום קרב לא מצאתי את הדרך לומר לאוניברסיטה שאם הם לא רוצים ללמד אותי בימוי אני אלך ללמוד את זה במקום אחר. זאת לדעתי הייתה הבחירה הנכונה. במקום זה דשדשתי בקורסים משמימים שלא הצלחתי לסיים. 

אבל עכשיו כשאני כבר קרוב לפלס את דרכי לעשות דברים שמלהיבים אותי, אני לפחות רוצה להיפטר מהשורה המביכה שפותחת את קובץ קורות החיים שלי: 
השכלה: סטודנט שנה ד' בחוג לקולנוע - כרגע בהפסקת לימודים. 



מקווה להתמיד עם הבלוג,

rock & roll

יפתח.