יום שני, 26 במרץ 2012

מחר אני חוזר לאוניברסיטה. לסימסטר אחד אחרון כדי לסיים תואר ראשון ארור שהתחלתי לפני שבע שנים. תואר בקולנוע. כשאני כותב את זה עכשיו אני ניזכר במערכון של יהונתן גפן, שמספר על שני שוטרים שבאו לעצור אותו כי אין לו תעודת בגרות. אני כבר לא זוכר מה היה הפאנץ', אבל אני מכיר את הפתיחה בעל פה. הוא אומר, תסתכלו עלי, ככה נראה בן אדם נטול בגרותין ומספר ששלושים שנה הוא מסתיר את זה מאמו ומאשתו ומהילדים. 

לפני בערך שבועיים טלפנה מזכירה מהחוג לקולנוע, לעדכן שהם עושים איזה רענון ברישומים ושאם לא אחזור ללמוד עכשיו הם כנראה יפסיקו לי את הלימודים ולא אוכל להשלים יותר את התואר הזה בחוג שלהם. אם היא לא הייתה מתקשרת אני לא הייתי יוזם את זה בעצמי וגם במהלך השבועיים האלה התעכבתי עם התשלום כדי להתלבט עד הרגע האחרון. 

התלבטתי משתי סיבות,  גם כי אין לי זמן עכשיו, ללכת פעמים או שלוש בשבוע לשמוע הרצאה, אבל עם זה אני אסתדר כי בסוף תמיד יש סיכומים שמסתובבים במייל. הסיבה העיקרית להתלבטות שלי היא שאת התואר הזה הייתי צריך לזנוח כבר מזמן. 

לפני שבע שנים, כאמור,  הלכתי ללמוד קולנוע. וכשכל מיני דודים שאלו האם יש בזה פרנסה, אמרתי שאסתדר והתכוונתי לזה מכל הלב. הייתי אחרי התיכון והצבא, עבדתי כטבח באיזה פאב קרוב לבית והחיים נראו כמו שביל או כביש שמוביל יש ובטוח אל האופק. ובאופק פאב, או חוף ים, או סרט טוב. הדברים לא התגלגלו כל כך חלק כי בין המטבח של הפאב, לרכבת מרחובות לת"א כל בוקר, יצא שפספסתי הרבה שעות ולא יכולתי לגשת בסוף שנה א' לוועדה שקובעת מי ימשיך לאיזו מגמה. בחוג לקולנוע אפשר ללמוד תסריטאות, הפקה או לעשות תואר עיוני. אז ראיתי את החברים שלי ממשיכים למגמות שלהם, בזמן שאני הייתי צריך לחזור על שני תרגולים מיותרים, זה הרגיש ממש כמו להישאר כיתה. 

סיימתי את הקורסים האלה ובקיץ כשהתפנתי לכתוב את התסריט לסרט עבור הוועדה התחילה המלחמה בצפון, מלחמת לבנון השניה. היו לי קרובי משפחה מנהריה שהתארחו בת"א והיה לי חבר טוב מהצבא שהיה גר בחיפה, וסיפר איך הם מתרוצצים על הכרמל בין האזעקות ומעשנים סמים. יום אחד קיבלתי טלפון מחבר של אבא שלי, קולנוען מאל. איי, היה טייס מסוקים בצה"ל. סיפר שהוא הגיע לארץ עם במאי אמריקאי, לצלם בזמן המלחמה סרט דוקומנטרי על מבצע אנטבה. אמר שישלמו לי בדולרים אם אצטרף אליהם להפקה, כמה ימי צילומים, פעם להחזיק את הבום, פעם להחנות את האוטו אחרי שפורקים ציוד בלוקיישן. אמר שנצפין מעבר לקו חיפה, חלק מהמרואיינים גרים בטווח הטילים של החיזבאללה.        

האמביציה מאחורי הסרט הזה הייתה משונה, החבר של אבא שלי ליווה את הבמאי של העניין הזה, טיפוס מהוליווד 
עם שיזוף מוגזם, קולנוען, חובב ספורט אתגרי שהוא גם הבעלים של כמה מסעדות ויהודי. מבצע אנטבה קרוב לליבו כי כשהטיסה של אייר פראנס נחטפה הוא היה בקולג' וסיפר איך היה יוצא באמצע מסיבות כדי לשמוע את החדשות ברדיו של האוטו. סיפר שכיהודי הוא הרגיש שותפות גורל, אחרי שהחוטפים עשו את הסלקציה. עכשיו, הוא סיפר שהיו לו כמה שנים רעות בעסקים ואם אני זוכר נכון, אולי אפילו חלק מהמסעדות עלו באש או משהו כזה. הוא הרגיש שיש לו עניין לא פתור עם אלוהים וכשהוא שמע שהתחילה מלחמה, עלה לו הרעיון לבוא ולצלם דווקא עכשיו סרט על אנטבה ולהראות איך החטופים שבטח הזדקנו, עכשיו נמצאים שוב תחת מתקפה. 

עצם זה שזה נשמע לי היום כמו אז, כל כך מופרך מראה כמה המלחמה היא לחם קיומינו ובכל זאת היה משהו ציני ומטופש בהרפתקה הזאת. אבל ככה בעבור חופן דולרים עליתי עם שני אלה למכונית בדרך צפונה. ביום הראשון צילמנו בקריות. ראיון עם זוג מקסים. כל הראיון היינו במתח האם תשמע אזעקה. האמריקאי דיבר על הערך ההפקתי שיהיה לזה, אם פתאום באמצע השוט נצטרך לרוץ למקלט. 

בערב בפאב הגזמתי וסיפרתי לחברים שהוא ביקש מהמרואיינים ללבוש קסדה, כדי שזה יראה יותר כמו סרט מלחמה. בסוף נפלו לידינו טילים. מתאמת ההפקה הצליחה להשיג אישור לראיין את אפרים סנה שהיה באנטבה  וכעת התנדב לעשות מילואים בשומרה על גבול לבנון. היה ברור שזה הולך להיות רציני יותר ולרגע התלבטתי האם לבוא. בסוף החלטתי שכן, כי ראיתי את עצמי כקולנוען ישראלי וכל האתוס של הגבורה ואיך אתה יכול להיות אמן של עם המלחמות, אם לא ראית את המלחמה מקרוב? - אז עוד לא קראתי המינגווי, אבל מיד אחר כך התחלתי. 

עלינו צפונה שלושתנו עם סאונד מן וצלם. בדרך דיברנו על תרחיש שיפלו טילים, סיכמנו שאם יש אזעקה, יוצאים מהאוטו ומתרחקים למצוא מחסה. די מהר אחר כך נשמעה אזעקה. היינו כבר בכביש הצר שעולה לבסיס. יצאנו הסתתרנו. ושמענו פיצוצים אדירים שהרעידו את האדמה. המחשבה שעברה לי בראש היא שנגד האיום הזה אני חסר אונים, שבכל מצב אחר, אני יכול להרביץ חזרה, אבל עכשיו לא. היה קול של שריקה שזימזם לי באוזניים,
ודקלמתי לעצמי את המילים של אדוני המלחמה של בוב דילן.  חיכינו כמה דקות וחזרנו למכונית. אז כמו היום, לדעתי, הדבר הנכון לעשות היה להרים טלפון לאפרים סנה ולומר, הגענו קרוב, שמענו שאתם עסוקים והחלטנו לחזור למרכז. גם הצלם והסאונד מן היו באותה דעה, אבל שני הבמאים שלנו ביקשו להמשיך. אמרו שהגענו כל כך קרוב. 

אלה היו מהרגעים מהנוראים בחיי, כל הזמן נשמעו פיצוצים. הייתה שם חבורה של מילואימניקים עם מבט אדיש מרוב עייפות שהסבירו לנו שמתרגלים ושבכלל אין לנו סיבה להילחץ כי מה שאנחנו שומעים אלה שיגורים ולא נפילות. עכשיו כל ילד באשדוד יודע להבדיל בין שיגור לנפילה, אבל אז זה היה נשמע לי כמו קטע מאפוקליפסה עכשיו. הם ראיינו את סנה וחזרנו הביתה. 

לא ידעתי מה לחשוב, מצד אחד זה היה נראה לי לפניכן כמו הדבר הנכון לעשות, מצד שני ההרפתקה הזאת כמעט הייתה ההרפתקה האחרונה שלי. אתה לא רוצה לדעת על עצמך שאתה יכול לפחד ככה ואתה לא רוצה לדעת שהמלחמה היא משהו שאתה לא מסוגל להכיל. עם הרגשות האלה עכשיו חזרתי הביתה לצלם סרט לוועדה. יצא לי איזה משהו מקוטע ומגומגם, שהועדה לא אהבה ולא התקבלתי למגמת הפקה. 

עשיתי הפסקת לימודים, עברתי לת"א, ניסיתי להפסיק לעשן, נרשמתי לקורס פסיכומטרי, גרתי אצל משוררת אוונגרדית, חשבתי לעזוב את הקולנוע וללמוד ביולוגיה, בסוף חזרתי לרחובות, השכרתי דירת חדר קטנה מצאתי עבודה בבית קפה ואחרי שנה בה הרגשתי שהחיים שלי עומדים במקום נרשמתי חזרה למסלול שהכרתי, אמרתי לעצמי שאסיים את התואר במגמה העיונית. 

התכוונתי לביים ומצאתי את עצמי במסלול של "כל אחד רוצה להיות במאי, אם לא במאי אז מבקר." איזה ייאוש. 

דברים אחרים עניינו אותי בחיי ולא הצלחתי לצבור את כמות הנקודות שצריך בשביל התואר, 
לעומת זאת אני כן מתעסק בקולנוע והצלחתי לחמוק מלהיות מבקר, או לפחות לבקר רק את הדברים שאני אוהב. אני מצטער שהלום קרב לא מצאתי את הדרך לומר לאוניברסיטה שאם הם לא רוצים ללמד אותי בימוי אני אלך ללמוד את זה במקום אחר. זאת לדעתי הייתה הבחירה הנכונה. במקום זה דשדשתי בקורסים משמימים שלא הצלחתי לסיים. 

אבל עכשיו כשאני כבר קרוב לפלס את דרכי לעשות דברים שמלהיבים אותי, אני לפחות רוצה להיפטר מהשורה המביכה שפותחת את קובץ קורות החיים שלי: 
השכלה: סטודנט שנה ד' בחוג לקולנוע - כרגע בהפסקת לימודים. 



מקווה להתמיד עם הבלוג,

rock & roll

יפתח.