סיכום שנה.

עם כוס אחת של קאווה מצ'וקמקת בבטן ועוד אחת על השולחן לפני (זה מה שהיה בסופרמרקט ליד הבית, בשמונה בערב, אחרי ששחף נירדם ונזכרנו שמתחלפת שנה)  - אני רוצה לשים פה איזה רשימת סיכום, לא של אירועים רק מוסיקה. כי שמעתי מלא מוסיקה השנה ובניגוד לשנים האחרונות, זה לא היה רק מטאל - לא מעט בגלל שחף שעשה אותי פחות כועס ויותר פתוח לרעיונות חדשים, אבל אם לומר את האמת, גם בגלל הטכנולוגיה - היוטיוב באייפון והאפשרות לשמוע שיר ולדלג מיד לשיר אחר דומה הפך כל נסיעה לעבודה להרפתקה מוסיקלית.
אז הנה, Down the rabbit hole - את אלה שמעתי השנה.

Ori Shochat feat. Nechi Nech - Never Fall 

אולי השיר שהתחיל את הכל, אמצע אפריל, שבועיים אחרי הלידה- בדיוק ערכתי קליפ היפ הופ - ובערב ארוך עם אחד הזמרים והבמאי, הסתכלנו על מאתיים קליפים. חדשים, ישנים, מהארץ וממקומות אחרים. האחרון היה זה, של אורי שוחט ונצ'י נצ'. לא שמעתי את השמות האלה קודם. הדליקה אותי השפה, הפאטווה של הג'מייקנים והליין של... אני רוצה לומר קלידים, אבל זה בטח ממוחשב או מסומפל- אני כל כך חדש בשכונה הזאת שאני לא מכיר את המונחים.
http://www.youtube.com/watch?v=WALCHPccOZE

אקסום - מה עם הכסף? 

אז עוד עבדתי בנתב"ג. למשמרות בוקר הייתי יוצא מהבית כמה דקות לפני שש. טירוף. משאיר פה אישה ותינוק. אכול געגועים, הייתי יוצא ורואה את כל אנשי הצווארון הכחול מחכים להסעות שלהם. את מנקי הרחובות מדליקים סיגריה. אוספיי האשפה- נאבקים על השקל. לא ידעתי מתי ואם בכלל אחזור לעשות קולנוע. איך אוכל להיות אבא שלא הגשים את עצמו?!

ואז נפלתי על השיר הזה של אקסום. צולם בשכונות. לא ב"כאילו" - באמת, כמו השיכון שסבתא שלי בנהריה גרה בו. 

ואיזה קצב. ואיזה פרייזינג. יא! 

http://www.youtube.com/watch?v=sDt2hHNZDfM

Queens of the Stone Age - Kalopsia (1:50)

ואז בוקר אחד הדבר הזה הופיע. ניער אותי קצת מהרפתקת ההיפ הופ הקצרה שלי, בדיוק כשהתחלתי להכנס ל Wu tang clan  וסימן שאלבום חדש של ה Queens באופק. יש פה דקה וחמישים. בית אחד, פזמון אחד. טיזר - קצר עד כדי להכעיס- של שיר שכלום לא נשמע כמותו. עם פזמון כל כך מלוכלך ובית כל כך נקי. סנונית שהבטיחה וקיימה אלבום גדול. הגעתי למשמרת בנתב"ג ובלבלתי את המוח למטאורולוגים העייפים על השיר הנפלא הזה. הם לא התעניינו. Story of my life 

http://www.youtube.com/watch?v=NdiSbAaVICc

David Bowie - Where Are We Now?

האמת שזה קרה קצת קודם. הפעם הראשונה שהלכתי לקנות סימילאק וחיתולים. פה בפארם ליד הבית. טיילתי שעה בין המדפים, עם הרשימה של מיה ביד. אחר כך עמדתי שעה בתור, בקופה הלא נכונה.. הרגשתי הכי חסר אונים בעולם-  בין אמהות עם עגלות ובדרך חזרה, עצרתי בחנות דיסקים. איפה שאני מתמצה יותר בקלות. קניתי דיסק חדש של דייויד בואי והרגשתי אבא-רוקנ'רול!

http://www.youtube.com/watch?v=QWtsV50_-p4

The Misfits-Die Die My Darling

חזרתי לערוך! סרטי תדמית ופרסומות בוידאו-הד. ימים שלמים על מערכת העריכה. משמרות שמתחילות בעשר. עבודה קריאייטיבית, פידבק טוב, שחף גדל, התחלנו לישון חלקים גדולים מהלילה. וPאנק. שמעתי מלא Pאנק. הכרתי את ה stooges וה misfits. אוי המיספיטס. איך פספסתי אותם עד עכשיו. דנזיג (Danzig)  הוא החוליה החסרה, בין ג'ים מוריסון לג'יימס הטפילד. בין הקורנינג (Crooning) לגראולינג (Growling). פאנק הכי מלוכלך אבל כל כך מלודי. אחת הלהקות הכי טובות. הביטלס של בית הקברות. 

http://www.youtube.com/watch?v=iyd8dY8rRtA

Arctic Monkeys - I Bet You Look Good On The Dance Floor

ואז סוף סוף נפל לי האסימון עם המנקיז. אני לא יודע איך פספסתי אותם כל השנים האלה. יחד עם כל התחייה הזאת של הרוק אינדי שקצת עברה לי מעל הראש. הם עובדים עם הלב שלהם בחוץ ובועטים ועושים את הרוקנ'רול גרובי וסקסי כמו שהוא צריך להיות. שמעתי בשבועיים את כל הדיסקוגרפיה- כל אלבום נשמע אחרת - עמוק יותר, מורכב יותר ולמרות שיצא להם אלבום מרהיב השנה- זה כנראה השיר שלהם ששמעתי הכי הרבה. מיה לא אוהבת שאני משתמש בביטוי "לתת בראש" - אבל זה מה שהשיר הזה עושה.  

http://www.youtube.com/watch?v=pK7egZaT3hs

אריק איינשטיין ויצחק קלפטר - אולי צריך לתת לזה עוד זמן

ואז אריק ניפטר. באמצע ליגת האלופות. למחרת במשרד שמענו שירים. ואת הלוויה ראינו בשידור חי במחשב, מהכיכר. אני כל הזמן אמרתי שעושים מזה טרגדיה למרות שזה אומנם מוות פתאומי, אבל פחות או יותר טבעי -  מהעבר השני של הטלפון מיה כעסה בבית הספר באשדוד שאף אחד לא מתייחס. שהילדים לא מכירים. והיא גם צדקה. ואז נפל עליי השיר הזה. והמשפט "החיים עוד לא חזרו למסלולם- הפצעים עדיין לא הגלידו" - תפס בשבילי את התחושה של הלידה (את האמהות זה בטח מצחיק) - ואת איך שחיינו התהפכו מהקצה לקצה. השיר הזה עשה משהו, שאף אחד מהשירים שמניתי עד כה לא עשה - בתוך השיר הזה, היה לי מקום לפזר את העצב וסערת הרגשות שלי, שבשום מקום אחר בחיים אין לי כרגע פנאי להניח. וגם בשמיעה נוספת עכשיו - זה עדיין עובד. 

http://www.youtube.com/watch?v=Gk2pCuSQr5c

הולך לישון, 

רוקנ'רול.

שנה טובה. 

יפתח. 

בלה מורס יש להם ערב גראנג' עכשיו. פעם בשבוע, בימיי חמישי. כן, הז'אנר עם הפלאנל, כל הערב. עד הבוקר. זה מצחיק, כי באלף שעבר, כשאנחנו הגענו לגיל בו היה מותר לנו להכנס ולהזמין בירה, ישבו שם על הבר אנשים שהיו בהופעות של לד זפלין, אנשים עם ציטוטים של הנדריקס מקועקעים על הכתף. ניגנו שם מאדי וואטרס בקלטת. הוצ'י קוצ'י מן. ואנחנו עם הפלאנל ולפני התספורת של הצבא - היינו צריכים לשתות שלושה סקרו-דרייברים כדי שיהיה לנו האומץ לבקש שישימו לנו שיר אחד. איזה נירוונה מהאנפלאגד. אפילו את הקאבר לבואי. או משהו מהפסקול של סינגלס. אף פעם לא הסכימו. עד שכמה שנים אח"כ, באפריל מצאו בסיאטל או השד יודע איפה באמריקה, איזה ליין סטיילי אחד על הספה מפונצ'ר, מת כבר שבועיים, אחרי שהוא לקח פעם אחת יותר מדי, מאותו הדבר שהוא לקח ממנו קודם הרבה. אני הייתי על האוטובוס לרמת הגולן. לצבא. שתי חיילות במושב לפני ניסו להיזכר בשיר מהאלבום הסגול - אמרה אחת לשניה, "נו זה, עם הרעש של הבאנג בהתחלה...הוא אומר שם ... Sure god is all powerful  לה לה לה", אז הצטרפתי לשיחה, "God Am"

- "מה?" 

- " God Am, ככה קוראים לשיר..."   

-"נכון, אז שמעת שהוא מת? איזה עצוב. " 

-"מה? לא. לא שמעתי שאף אחד מת. מי מת?" 

-"אלוהים, כלומר- לא, את זה ניטשה אמר. אבל ליין. ליין מת. הודיעו הבוקר. ברדיו. "
ככה. שיחה סתמית. שביזות יום א'. חיילים בדרך לבסיס. עוד גיבור תרבות שלי מת. 

בשבוע שלאחר מכן, ניגנו את Down in a hole בפאב. פעם ראשונה. אז עכשיו, יש פעם בשבוע ערב גראנג'. מפתיחה עד סגירה. מוזר. 

אז עם המוסיקה הזאת סחף אותי צונאמי של נוסטלגיה. זיכרונות מ MTV ומהשומר הצעיר. הפעם ההיא שקוטנר שם את הקאבר של Wierd al לנירוונה בפינה שלו ב"זהו זה". הפעם ההיא כשבל"ג בעומר מישהו הביא קלטת של Ten, אבל בלי רשימת השירים- חיפשנו את Alive. הרצנו קדימה, סטופ. פליי. סטופ. הרצנו עוד קצת. סטופ. פליי- עד שמישהו שעבר בשביל ליד אמר, "זה בלאק, אתם לא יכולים להפסיק את השיר הזה באמצע." - ככה הכרתי חבר טוב ושיר גדול. למחרת קניתי את האלבום. נזכרתי במינסטרי שרים את Lay lady lay. בבחורה שהשמיע לי את Bush. בבחורה אחרת, שנקרעה מצחוק למראה ג'יימס הטפילד עם כובע בוקרים בקליפ של Mama said והתווכחה איתי שעות שזאת ההתחלה של הסוף של מטאליקה... וצדקה -  ואז הבטחתי להם בפאב, שאשלח בפייסבוק כמה המלצות לשירים שאני זוכר מהניינטיז- לא בחירות הפלייליסט הטריביאליות, כל מיני שירים שונים ומשונים, שהיה צריך להיות שם כדי להכיר. ברכבת בדרך לעבודה, עם יוטיוב באייפון דפדפתי בזיכרון- זאת הייתה הפעם הראשונה שחזרתי למוסיקה הזאת אי פעם. אני חושב שזה האופי חסר המנוחה שלי, שלא מאפשר לי להביט אחורה בנחת. שמעתי כל מיני דברים של Therapy? ואת השיר של Stiltskin מהפרסומת של Levi's. איזה הרכב שהכרתי בפריס ואת Our lady peace שאיחרו את הרכבת בשנתיים.  

שבוע אחר כך, לפני שהספקתי לומר, "...הכנתי לכם כאן רשימה קטנה של שירים לחפש", שלף הברמן דיסק.  עטיפת קרטון, עם ציור של ראש של חיה, בטח איל, שפיתולי הקרניים שלה רושמים את שם ההרכב Fryday - הוא אמר, "תשמע את זה, הסולן היה פה אתמול, שר קאבר לבלאק. היה צריך לשכנע אנשים שזה לא אדי וודר" - זה קצת הצחיק אותי כי בניינטיז זה היה הדבר הכי גרוע שיכולת לומר על להקה. אמרנו תמיד על Creed ו Staind וניקלבק שבטח מישהו שם אמר, "אחי, אני נשמע כמו אדי וודר- בוא נארגן ארבעה חבר'ה- נעשה הרכב" - ואז הוא שם שיר במערכת. טה דם ... מצוין, רגיש, אותנטי ומעל להכל, הסאונד שלהם מזכיר שאי שם בין 91 ל94 פרל ג'אם וטול השתייכו פחות או יותר לאותו ז'אנר. 

אז הגעתי הביתה ובמהלך סוף השבוע האלבום התנגן אצלנו כמה וכמה פעמים - השירים קטנים, בלי פזמון הימנוני - הרבה הרבה נשמה. 

זהו, אני סוגר את הפוסט הזה עם תחושה של רטרו באוויר. 

אני צופה שהפלאנל תכף יחזור לאופנה. 

כמה לינקים

Fryday

http://fryday.bandcamp.com/track/insane-routine

Stiltskin

http://www.youtube.com/watch?v=VuTVKO0RScI

Dolly -גראנג' שהבאתי מפריס. 

http://www.youtube.com/watch?v=KALarC0tX8w

ג'יימס הטפילד עם כובע קאובוי

http://www.youtube.com/watch?v=4FKYsUEuvIo

יפתח. 

תנו לי לרגע להניח שאלוהיי הטכנולוגיה ואלוהיי הרוקנ'רול הם לא בדיוק אותם אנשים- או לפחות שהם לא מונעים ע"י אותם שיקולים. מספיק שנסתכל על האבולוציה הטכנולוגית של "האלבום". מהתקליט, דרך הקלטת והדיסק ועד לקובץ הדיגיטלי של ימיינו. 

לא יהיה מופרך לטעון שהטכנולוגיה נמצאת במירוץ להכחדת החומר- הטלפונים והמחשבים נעשים קטנים יותר, בעוד הספרים, העיתונים, הסרטים והמוסיקה מאבדים אט אט את את אריזתם החומרית לטובת נוכחות כמידע דיגיטלי בלבד. מספיק לנסות להיזכר כמה חנויות תקליטים פעלו בשנות התשעים ומה עלה בגורלן מאז או לחשוב על המבצעים שמציעות היום חנויות הספרים - מכירת החיסול ההיסטרית של החומר. 

יותר פשוט לייצר קובץ דיגיטלי והרוקנ'רול באותה מידה שהוא אמנות גבוהה הוא גם מוצר צריכה כך שהמוות של החומר, של הדיסק במקרה הזה, כמעט בלתי נמנע. זה חבל, בעשר השנים האחרונות, אולי אפילו 15, בהן אנחנו שומעים יותר ויותר מוסיקה במחשב, הלך לאיבוד עוד אספקט- הוא הברית אורכת השנים בין המוסיקה לאמנויות החזותיות- כי הרי את הדיסק, הקלטת והתקליט, בניגוד ל MP3 צריך היה לארוז, גם כדי לשמור עליו וגם כדי שיבלוט בין מוצרים אחרים בחלון הראווה. אי אפשר לדמיין את Abbey Road בלי מעבר החצייה, את The Wall בלי הציור של החומה ואלה רק שתי הדוגמאות הקנוניות ביותר. 

יש לי זיכרון ילדות רחוק על השעות שהייתי מעביר בהאזנה לאלבום חדש ובחינה קפדנית של העטיפה והחוברת עם המילים והעיצוב. בעולם שלפני ויקיפדיה והיוטיוב, אלה היו לפעמים פיסות המידע היחידות שיכולתי ללקט על האמנים. לפעמים היה שם שיעור בהיסטוריה כמו במקרה של הנזיר הטיבטי הבוער על העטיפה של ה Rage against the machine הראשון ולפעמים כל מיני דימויים אניגמטיים אחרי שהתכתבו או לא עם המוסיקה- ומעל להקל העטיפה איפשרה פעולה רב-חושית של "להקשיב למוסיקה" ולא, להקשיב תוך כדי עשיית משהו אחר, כמו לקרוא ynet כיום.  

אז המוסיקה נמצאת עכשיו בצומת מעניינת- כי כמו שהדברים נראים כרגע, הקשר עם האמנות החזותית יכול פשוט לדעוך אט אט, כמו שקורה כבר כמה שנים- מרגע שאריזת הדיסק הפסיקה להיות חיונית- מצד שני, נוצר פתח לשיתופי פעולה חדשים ויצירתיים, כמו זה שעושים Queens of the stone age עם האמן הבריטי Boneface לקראת אלבומם החדש. 

דמות קומיקס מתעוררת במדבר, חבולה וחבושה...

לתדהמתם של הזאבים והנשרים היא לפתע מונעת בריחוף, על ידי איזה כוח פלאי ואנימציה ממוחשבת, מרושלת במופגן - לעבר העיר. כך מתחיל קטע וידאו אניגמטי, בן 3 דקות לשיר I Appear Missing  מהאלבום הבא של Queens of the stone age שהופיע ביוטיוב לפני שבועיים. 

במהלך השבוע שלאחר מכן הופיעו עוד ארבע סרטונים נוספים, מעוצבים באופן דומה, מאוד אפל עם הבלחות של צבעים זרחניים - כל אחד אלים מקודמו, בכולם קטע קצר מתוך שיר מהאלבום החדש. השני מביניהם, לשיר Kalopsia, הכיל בית אחד ופזמון אחד, שלא נשמעים כמו שום דבר ששמעתי מהם קודם- וכעבור דקה וחצי, באמצע הפיזמון הווידאו נקטע-  משאיר את המאזין רעב לעוד. כך שאם במקרה של I Appear Missing היה אפשר עוד לטעות ולחשוב שמדובר בקליפ לסינגל, הווידאו של קאלופסיה לא השאיר מקום לספק, זה לא סינגל אלא טיזר. 

כעבור שבוע יצאו חמשת הקטעים ערוכים ביחד, בסרטון בן 15 דקות. בפתיחה מופיעה הכותרת "Like Clockwork..." זה שם האלבום, בסיום מופיעים קרדיטים לנגנים, למעצב ולאנימטור. החוויה הזאת היא הכי דומה, לחוויה שאני זוכר מהדיסקים של פעם. בנוסף, זה שהשירים מצוינים לא מזיק...


לינק:
http://www.youtube.com/watch?v=f49yRhJ0NjI


רוקנ'רול,

יפתח. 

להיות אבא. פרק ראשון.

אז לפני שבוע ויומיים נולד לנו בן, קטן, מתוק ושעיר. קראנו לו שחף - זה השם שמיה רצתה במהלך ההיריון. אני מצידי הייתי צריך לראות אותו קודם. לבחור שם למישהו שאתה רואה רק באולטרסאונד ומידי פעם בבעיטה אקראית שמופיעה כבליטה על בטן היריון, היה כל כך לא ממשי עבורי וזה התבטא היטב בשמות שמצאו חן בעיניי, דייגו, דילן וסטראמר (כן, על שם ג'ו, מהקלאש). בזמן הארוך שהיה לנו להעביר בחדר הלידה הסתכלנו באייפון על תמונות של שחפים. מצא חן בעינינו שזו חיה אווירית, שמסתובבת ליד הים. למחרת הלידה, כשראיתי אותו מקולח ומסורק, הבלורית שלו והגומה במרכז הסנטר הזכירו לי את הציפור האצילית. (גם יכל להיות אלבאטרוס)
חודש לפני הלידה, קצת לפני פסח, שאלתי את מיה האם כדאי שנקפיא מראש כמה פיתות למהלך החג. זה כבר שלוש שנים שאנחנו גרים ביחד, ועדיין לא גיבשנו פרוטוקול כיצד להתנהל מול חגי ישראל. מיה הגיע מבית שייחס חשיבות רבה יותר לחגים, מהבית בו אני גדלתי. החלטנו שנזרום השנה עם הפיתות, אבל די מהר השיחה המשיכה לשאלה כיצד נחנך את הילד?
זכרתי על עצמי שבתור ילד מאוד נהניתי מהחגים. המצות, הסופגניות ואוזני ההמן הפכו את הימים האלה לשוברי שיגרה- אני חושב שהניסוח הנכון למחשבה הזאת הוא, שללא החגים, השנה היא כולה ימיי חול. מה גם ש"גורל העם היהודי"- כלומר, השואה, יהדות אירופה, יהדות צפון אפריקה והתנועה הקולוניאלית הם מושגים שהם חלק בלתי ניפרד מההיסטוריה של הילד הזה, אז גם אם אני לא כל כך בטוח לגבי קיומו של אלוהים, זה עדיין לא מבטל את ההיסטוריה הקונקרטית והמנהגים של אבותינו, אותם מנהגים שגרמו לבדלנות של הציבור הזה שאנחנו שייכים אליו... ואז נפל לנו האסימון, יום אחד הוא כנראה יחזור מהגן או ממקום אחר וישאל האם יש אלוהים?
לא יצא לי לדבר הרבה עם ילדים קטנים, אבל הנחתי שאוכל לספר לו על גלילאו, שאמר שהארץ סובבת סביב השמש, לכן אנחנו לא מרכז היקום ועל איך הכנסייה חייבה אותו לסגת מדבריו- כי זה קצת התנגש להם עם הסיפור שהם מספרים- והוא ענה Eppur si muove- ואף על פי כן, נוע תנוע - אבל החל מיום שישי האחרון,  לאחר הברית מילה, אני חושב שאם הוא ישאל אותי, "אבא, האם יש אלוהים? " אני אענה לו, " אחרי מה שעשינו לך בשמו?  דיר באלאק! חסר לו שהוא לא קיים!"
התעוררתי הבוקר בשבע וחצי. הופתעתי מהשעה, כי שחף אוכל אחת לשלוש שעות וההאכלה האחרונה שזכרתי הייתה בשתיים בלילה, כך שציפיתי להתעורר בסביבות חמש. מיה מתוך שינה מלמלה שהיא האכילה אותו בחמש וחצי והכינה לי חלב להאכלה הבאה. אוקיי, פנטסטי- הנחתי שהוא יתעורר בעוד שעה, אז הדלקתי את החימום ליד עמדת ההחתלה, הלכתי לשטוף כלים, שתיתי קפה, הכנתי במערכת את wish you were here של פינק פלויד, הוצאתי מהארון חיתול פלנל חדש  והייתי מוכן.  הגיע שמונה וחצי... וכלום. הלכתי להסתכל עליו. ישן כמו דב. על הכיפאק, הלכתי לעשות קצת פייסבוק, לקרוא חדשות, הגיע תשע בבוקר ושקט. ליטפתי אותו על הלחי, וקיבלתי פיהוק.  [פלאש באק]  לילה. לפני יומיים, תורי להתעורר עבורו לארוחה של שלוש בלילה. כיוונתי שעון לשתיים וחמישים, כדי להספיק לחמם חלב. הוא התעורר בשתיים וארבעים והעיר אותי עם צעקות אימים. נשמתי נעתקה כ"כ ששכחתי מי אני ומי הוא לא כל שכן מה תכננתי לעשות.  החלפתי לו חיתול לפני האוכל- טעות פאטאלית- לפחות לפי הבנתו, עד שהגענו לאוכל שהוגש לו בטמפרטורה רק קצת יותר חמה מטמפרטורת החדר ולא ב37 מעלות להן ציפה, הבכי היה כל כך מר וקיבלתי ממנו כאלה מבטי שנאה שלמחרת כשנשאלתי איך זה מרגיש להיות אבא, התשובה היחידה שיכולתי לתת היא שכרגע יש לי בן, בל אני עדיין לומד להיות אבא.
[חזרה מהפלאש באק] בוקר. מעל העריסה מסתכל על תינוקי מנמנם, החלטתי לחמם את החלב ולהציע לו לאכול. בכל זאת תכף יעברו ארבע שעות מהארוחה האחרונה. כעבור עשר דקות, מצאתי את עצמי יושב בחדר ההחתלה, ברקע פינק פלויד, על השולחן בקבוק חלב שהולך ומתקרר ובידיי תינוק מחובק, ישן ומחייך. בסוף הוא אכל. בעשר. אחרי שכבר הסתיים התקליט, החזרתי אותו לעריסה ובדיוק כשקיבלתי טלפון מהעבודה הוא התעורר. אכל, אח"כ נירדם. כשהחלפתי לו חיתול השתין על כל עמדת ההחתלה, על חבילת החיתולים, על הקיר, על הרצפה, על המגבונים הלחים, על הכלב, עליי ואני צחקתי בגאווה, כמו הברמן בבדיחה שטרנטינו מספר בדספרדו.
 

פעילות פייסבוק ענפה

"פעילות פייסבוק ענפה", איזה ביטוי דוחה. 
דוחה כי הוא מתייחס, אם אני מבין את זה נכון, למכניזם שיווקי שמנסה לייצר "נראות" ברשתות חברתיות. נראות (Visability- או שיש תרגום מדויק יותר?) היא האחות הצעירה והקינקית של ספאם- שתיהן נכדות של הפלאיירים עם הטלפון של האינסטלטור והקטלוג של איקאה שמחכים בתיבת דואר. 
הסיבה שאני פותח את הפוסט הזה ככה, היא כי גם אני השבוע, דילגתי מעל הגדר, חציתי את הכביש ופתחתי לעצמי עמוד פייסבוק לבלוג- כזה שאי אפשר להיות חברים שלו, רק ללחוץ בו על הכפתור עם הציור של הבוהן. 
למה? - כי אני יכול - אבל לא רק, העניין הוא שנסיבות חיי השתנו בשלושת החודשים האחרונים מהקצה אל הקצה. בשנתיים החולפות ניהלתי את הסטודיו עריכה שלי כמפעל פילנתרופי- לא הקמתי יקבים אבל ערכתי עשרות סרטי סטודנטים בהתנדבות, כדי לבנות תיק עבודות ראוי. בדרך ניצלתי את מעט האשראי שנותר לי בבנק ודמיי הכיס. 
(המשפט הבא הולך להיות על ההריון של מיה אומנם, אבל אני מבטיח שזה לא הנושא של הפוסט- כמו שקרה בכמה מהפרסומים הקודמים שלי)
העניין הוא ממש בקרוב אני הולך להיות אבא ואפילו מהעדשה הליברלית, אנטי פטריארכלית שדרכה אני רואה את המציאות, לפני הכל, אבא צריך קריירה. 
אז אני עובד. הדילר חילק לי את הג'וקר- יומיים לפני שהתחלתי לחפש עבודה כעורך סרטי חתונות-  טלפן מי שהיה המפקד שלי בצבא, לשאול האם אני רוצה לחזור לעבוד בחיזוי מזג אויר. משרה שתיתן לי כסף ובין שלושה לארבעה ימים פנויים בשבוע כדי להמשיך לבנות את התיק עבודות. 
עד כאן עוד אין הצדקה לעשות עמוד ייחודי לבלוג - הרבה שנים התחבטתי בשאלה  מה זה בדיוק אומר להיות "אמן" - הייתה לי סבתא ציירת, ניצולת שואה, מבריקה ומוכשרת - שהייתה יכולה לציירת עם חתיכת פחם על נייר של מסטיק דיוקנאות נוקבים של האנשים שחיכו לידה בטור בקופת חולים. הקנבסים הגדולים שלה עסקו ברב תרבותיות של החברה הישראלית ובפוסט קולוניאליזם, הרבה לפני שזה נהיה טרנדי- אבל אף אחד לא ראה את הציורים האלה אף פעם. כולם היו תלויים על הקירות של הדירה שלה, אבל הגיעו אליה מעט מאוד אורחים. כשהלכתי בעצמי ללמוד אמנות, היה ברור לי שאני לא רוצה ליצור ככה ובלי יותר מדי לחפור בזה עכשיו, בסופו של דבר בחרתי להיות בעל מלאכה בתוך העשייה הקריאטיבית. Don't get me wrong אני בטוח שהעורך הוא האיש החשוב ביותר בעשיה הקולנועית, שעושה את העבודה הכי עשירה ומעניינת ועדיין- הוא לא צריך כל יום להביא לעבודה את הניצוץ שהבמאי מביא- ומבחינתי זאת הקלה. 
אז שנתיים התרגלתי כמעט כל ערב לשלוח סקיצות ללקוחות כדי לקבל פידבק, הייתי עובד על ארבעה פרויקטים במקביל ובבוקר מתעורר לשמוע מחמאות על פתרונות יצירתיים שמצאתי בלילה הקודם. זה היה טריוויאלי. comes with the teritory ועכשיו כשצמצמתי את היקף העבודה שלי לפרויקט אחד כל פעם ובהילוך נמוך יותר פתאום זה חסר- אף אחד לא מוחא כפיים על זה שאני מעריך נכון את גובה בסיס הענן. 
אז אני חוזר לרגע לסבתא שלי, אני לא כמוה. חשוב לי שיראו מה שאני עושה- זה טוב לדעת - ואומנם אני מתאר את זה עכשיו כאיזה רגש נינוח, אבל במשמרות מזג האוויר הראשונות שעשיתי החודש, הייתי ממש במצוקה. 
עבדתי החודש בשדה התעופה של חיפה, לפניכן אפילו לא ידעתי שיש בחיפה שדה תעופה- ובאמת זה מתקן די שומם. התחברתי עם המנקות והשומרים (ואתמול אפילו קיבלתי את התה בקפיטרייה על חשבון הבית, פריווילגיה ששמורה לי בדרך כלל רק בברים מאוד מסוימים ברחובות) -בעלי התפקידים בשדה התעופה עושים את התפקידים שלהם- בזמן שהמטאורולוג שמגיעה ראשון ועוזב אחרון- מדווח מזג אוויר אחת לשעה- ואם לא צפוי שינוי שמצריך מעקב- במהלך 55 הדקות עד הדיווח הבא, הוא פשוט מחכה לדיווח הבא. זה זמן נהדר לקרוא- בצבא קראתי ככה את רוב הקלאסיקות של המאה ה20- אבל עכשיו אני חרוץ. התרגלתי שהגורם המחולל, הדבר הזה שגורם לי לעבוד הוא המחשבה על המיקום של העבודה שלי באיזה מהלך גדול של תקשורת שמגיב למציאות (מישהו הפליץ? סליחה על המילים הגבוהות) - מצאתי את עצמי מעביר את הימים מול הפייסבוק באייפון. איזה ייאוש- גם המסך קטן- גם כולם עסוקים. 
ואז פתאום הטלפון קרא לי עם איזה נוטיפיקציה, מישהו לחץ לייק על משהו שאני עשיתי-  במצבי הנזקק- זה ממש עשה לי את הרגע (אם זה נשמע "כל כך 2007"- אז תסלחו לי, אני עדיין מנסה להעמיד פנים שלא אכפת לי מכלום, מאז שזה היה באופנה ב94)  
אז פה מגיע הבלוג- כדי לא לפרסם סטטוסים שנונים ואח"כ לעשות refresh כל שתי דקות- על מנת לקבל את ה kick  שאני מכיר כעורך - אני מנסה ללמוד מלאכה חדשה- יותר רצינית. לכתוב. 
והעמוד, זה רק כדי לסדר את זה.

רוקנ'רול, 

יפתח.   







  

טיוטות #1

תקופה של טיוטות,
המסך שמקבל את פני כשאני מתחבר לבלוג מציין 8 פוסטים שטרם פורסמו

יש אחד על רוק כבד, שנכתב אחרי שחבר התקשר יום אחד לומר שהוא צריך לכתוב עבודה על השפה הגראפית של אלבומים של מטאל והקריא לי את אחד המקורות- היה נשמע שם שהם מצמצמים את הז'אנר להומוארוטיקה של הפוסטרים של Manowar וזה הרגיז אותי כי הפרשנות הצרה הזאת מפספסת את העיקר - שהז'אנר נטועה לדעתי בשיח שמתחיל בצעקה של מונק, ראשית המודרניזם בציור והולך כל הדרך למשבר הגדול של האנושות כשב 1945 הסתבר שכמו שהאדם יכול לכתוב את רומיאו ויוליה הוא יכול להמציא את אושוויץ ואת הפצצה של הירושימה. אז אמרתי לו שהז'אנר באובססיה עם המלחמות, כי האנושות עדיין בהלם קרב ושאם הבחירה היא בין זה לבין ההיפר-צרכנות, אני מעדיף את ההתמודדות של המטאל. ואז הוא ביקש שאני אדבר יותר לאט, כי הוא לא מספיק לרשום. באותו רגע, לראשונה בחיי, הרגשתי איזו תחושה משונה- שאני רוצה להיות זה שכותב את הרעיונות שלי- כלומר, שזה לא יתמוסס בפסקת פתיחה לעבודה שנכתבת ברגע האחרון על אלבומים של Manowar למכללה שאני לא מכיר. זה היה באוקטובר, ישבתי שני לילות מול המסך הזה של Blogger

כתבתי על זה כמה מאות מילים ובהיותי מי שאני, ברגע שהבנתי מה אני אומר זה התחיל לשעמם אותי. 

הפוסט הגנוז הבא הוא על כדורגל- התחלתי לפני שנה וחצי ללכת בשישי בצהריים למשחקים של הפועל מרמורק, קבוצת בוטיק, בערך אלף אוהדים ביקום כולו (רובם תימנים) וניסיתי לכתוב על זה, או יותר נכון, על המדיה- על איך גדלתי כאוהד רחובותי של מכבי חיפה בשנים בהן היו משדרים כדורגל בעיקר ברדיו (ואת הגולים אפשר היה לראות רק במשחק השבת, שאות הפתיחה שלו הוא אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי). שנים בהן כשהייתי ניפגש עם חיפאים, הם היו מופתעים שאני לא אוהד את הקבוצה המקומית שלי ואני  אם לומר את האמת, בכלל לא ידעתי שיש לי ברחובות קבוצה מקומית. היום אנחנו בכפר הגלובאלי, כן? אז עכשיו החיפאי המתנשא שהיה מפותע שהילד מרחובות אוהד את הקבוצה שלו, אוהד בעצמו את ברצלונה או ריאל או אנז'י מחצקאלה. היום בטלויזיה משודרים עשרות משחקים בשבוע, את יתר המשחקים אפשר למצוא אונליין. אם פעם כל אחד מהחברים שלי אהד קבוצת כדורגל ישראלית, היום כמעט לכולם גם יש קבוצה מחו"ל ולפעמים כמה קבוצות מליגות שונות- כי הצפייה בכדורגל היא אקטיבית, כלומר, המשחק יותר מעניין כשאתה מושקע בו מבחינה רגשית- כשאתה עצוב כשמפסידים, מקלל כשלא שרקו לך פנדל ושמח כשמנצחים. היום קבוצות גדולות טסות  בקיץ למזרח, כדי לשחק בסין ובתאילנד ולהרוויח את האוהדים הרחוקים האלה, שקונים חולצות. הכדורגל יצא מתחומי השכונה, ברגע שעיקר ההכנסות הן לא ממכירת כרטיסים, אלא זכויות שידור ומוצרים נלווים. זה מאוד לא רומנטי, כשלקבוצות פחות אכפת מהאבא והבן שהולכים ביחד למשחקים, אלא מזכויות השידור מעבר לים.
אז כשאני קורא למרומרק קבוצת בוטיק, אני מתכוון לזה שאין חולצות למכירה ואם בשריקת הפתיחה לא הסתכלת על השעון, אין לך דרך לדעת, אלא רק בערך, באיזה דקה אנחנו.
הייתה גם אגדה, שאני כבר לא בטוח כמה היא נכונה, אבל בגלל שלא צריך להרוס סיפור טוב בגלל שטויות כמו האמת, הנה היא מובאת לפניכם -לפני כמה שנים הקבוצה עלתה ליגה, לליגה הלאומית המכובדת ושם מרוב כבוד, לא הרשו למרומורק  לארח משחקים במגרש הביתי (איצטוני- על שם טוני שרעבי- כוכב עבר שניפטר) ולא רק שהאוהדים היו צריכים ליסוע כל שבוע רחוק, במקום להגיע למגרש ברגל, הם גם הפסידו המון וירדו ליגה חזרה- עד כאן הכל אמת, האגדה אמרה, שמאז הם רוצים לנצח רק את רוב המשחקים, כדי חס וחלילה, לא לסיים במקום הראשון ולעלות ליגה שוב. אין יותר רומנטי מזה.

זהו, אני אשתדל בימים הקרובים לעשות מיני פוסטים על כל הטיוטות האלה שיושבות בארכיון, כדי לפתוח דף חדש עם הבלוג ולהתחיל לספר על ההריון של מיה  :)

רוקנ'רול
יפתח