יום ראשון, 21 באפריל 2013

להיות אבא. פרק ראשון.

אז לפני שבוע ויומיים נולד לנו בן, קטן, מתוק ושעיר. קראנו לו שחף - זה השם שמיה רצתה במהלך ההיריון. אני מצידי הייתי צריך לראות אותו קודם. לבחור שם למישהו שאתה רואה רק באולטרסאונד ומידי פעם בבעיטה אקראית שמופיעה כבליטה על בטן היריון, היה כל כך לא ממשי עבורי וזה התבטא היטב בשמות שמצאו חן בעיניי, דייגו, דילן וסטראמר (כן, על שם ג'ו, מהקלאש). בזמן הארוך שהיה לנו להעביר בחדר הלידה הסתכלנו באייפון על תמונות של שחפים. מצא חן בעינינו שזו חיה אווירית, שמסתובבת ליד הים. למחרת הלידה, כשראיתי אותו מקולח ומסורק, הבלורית שלו והגומה במרכז הסנטר הזכירו לי את הציפור האצילית. (גם יכל להיות אלבאטרוס)
חודש לפני הלידה, קצת לפני פסח, שאלתי את מיה האם כדאי שנקפיא מראש כמה פיתות למהלך החג. זה כבר שלוש שנים שאנחנו גרים ביחד, ועדיין לא גיבשנו פרוטוקול כיצד להתנהל מול חגי ישראל. מיה הגיע מבית שייחס חשיבות רבה יותר לחגים, מהבית בו אני גדלתי. החלטנו שנזרום השנה עם הפיתות, אבל די מהר השיחה המשיכה לשאלה כיצד נחנך את הילד?
זכרתי על עצמי שבתור ילד מאוד נהניתי מהחגים. המצות, הסופגניות ואוזני ההמן הפכו את הימים האלה לשוברי שיגרה- אני חושב שהניסוח הנכון למחשבה הזאת הוא, שללא החגים, השנה היא כולה ימיי חול. מה גם ש"גורל העם היהודי"- כלומר, השואה, יהדות אירופה, יהדות צפון אפריקה והתנועה הקולוניאלית הם מושגים שהם חלק בלתי ניפרד מההיסטוריה של הילד הזה, אז גם אם אני לא כל כך בטוח לגבי קיומו של אלוהים, זה עדיין לא מבטל את ההיסטוריה הקונקרטית והמנהגים של אבותינו, אותם מנהגים שגרמו לבדלנות של הציבור הזה שאנחנו שייכים אליו... ואז נפל לנו האסימון, יום אחד הוא כנראה יחזור מהגן או ממקום אחר וישאל האם יש אלוהים?
לא יצא לי לדבר הרבה עם ילדים קטנים, אבל הנחתי שאוכל לספר לו על גלילאו, שאמר שהארץ סובבת סביב השמש, לכן אנחנו לא מרכז היקום ועל איך הכנסייה חייבה אותו לסגת מדבריו- כי זה קצת התנגש להם עם הסיפור שהם מספרים- והוא ענה Eppur si muove- ואף על פי כן, נוע תנוע - אבל החל מיום שישי האחרון,  לאחר הברית מילה, אני חושב שאם הוא ישאל אותי, "אבא, האם יש אלוהים? " אני אענה לו, " אחרי מה שעשינו לך בשמו?  דיר באלאק! חסר לו שהוא לא קיים!"
התעוררתי הבוקר בשבע וחצי. הופתעתי מהשעה, כי שחף אוכל אחת לשלוש שעות וההאכלה האחרונה שזכרתי הייתה בשתיים בלילה, כך שציפיתי להתעורר בסביבות חמש. מיה מתוך שינה מלמלה שהיא האכילה אותו בחמש וחצי והכינה לי חלב להאכלה הבאה. אוקיי, פנטסטי- הנחתי שהוא יתעורר בעוד שעה, אז הדלקתי את החימום ליד עמדת ההחתלה, הלכתי לשטוף כלים, שתיתי קפה, הכנתי במערכת את wish you were here של פינק פלויד, הוצאתי מהארון חיתול פלנל חדש  והייתי מוכן.  הגיע שמונה וחצי... וכלום. הלכתי להסתכל עליו. ישן כמו דב. על הכיפאק, הלכתי לעשות קצת פייסבוק, לקרוא חדשות, הגיע תשע בבוקר ושקט. ליטפתי אותו על הלחי, וקיבלתי פיהוק.  [פלאש באק]  לילה. לפני יומיים, תורי להתעורר עבורו לארוחה של שלוש בלילה. כיוונתי שעון לשתיים וחמישים, כדי להספיק לחמם חלב. הוא התעורר בשתיים וארבעים והעיר אותי עם צעקות אימים. נשמתי נעתקה כ"כ ששכחתי מי אני ומי הוא לא כל שכן מה תכננתי לעשות.  החלפתי לו חיתול לפני האוכל- טעות פאטאלית- לפחות לפי הבנתו, עד שהגענו לאוכל שהוגש לו בטמפרטורה רק קצת יותר חמה מטמפרטורת החדר ולא ב37 מעלות להן ציפה, הבכי היה כל כך מר וקיבלתי ממנו כאלה מבטי שנאה שלמחרת כשנשאלתי איך זה מרגיש להיות אבא, התשובה היחידה שיכולתי לתת היא שכרגע יש לי בן, בל אני עדיין לומד להיות אבא.
[חזרה מהפלאש באק] בוקר. מעל העריסה מסתכל על תינוקי מנמנם, החלטתי לחמם את החלב ולהציע לו לאכול. בכל זאת תכף יעברו ארבע שעות מהארוחה האחרונה. כעבור עשר דקות, מצאתי את עצמי יושב בחדר ההחתלה, ברקע פינק פלויד, על השולחן בקבוק חלב שהולך ומתקרר ובידיי תינוק מחובק, ישן ומחייך. בסוף הוא אכל. בעשר. אחרי שכבר הסתיים התקליט, החזרתי אותו לעריסה ובדיוק כשקיבלתי טלפון מהעבודה הוא התעורר. אכל, אח"כ נירדם. כשהחלפתי לו חיתול השתין על כל עמדת ההחתלה, על חבילת החיתולים, על הקיר, על הרצפה, על המגבונים הלחים, על הכלב, עליי ואני צחקתי בגאווה, כמו הברמן בבדיחה שטרנטינו מספר בדספרדו.