תקופה של טיוטות,
המסך שמקבל את פני כשאני מתחבר לבלוג מציין 8 פוסטים שטרם פורסמו
יש אחד על רוק כבד, שנכתב אחרי שחבר התקשר יום אחד לומר שהוא צריך לכתוב עבודה על השפה הגראפית של אלבומים של מטאל והקריא לי את אחד המקורות- היה נשמע שם שהם מצמצמים את הז'אנר להומוארוטיקה של הפוסטרים של Manowar וזה הרגיז אותי כי הפרשנות הצרה הזאת מפספסת את העיקר - שהז'אנר נטועה לדעתי בשיח שמתחיל בצעקה של מונק, ראשית המודרניזם בציור והולך כל הדרך למשבר הגדול של האנושות כשב 1945 הסתבר שכמו שהאדם יכול לכתוב את רומיאו ויוליה הוא יכול להמציא את אושוויץ ואת הפצצה של הירושימה. אז אמרתי לו שהז'אנר באובססיה עם המלחמות, כי האנושות עדיין בהלם קרב ושאם הבחירה היא בין זה לבין ההיפר-צרכנות, אני מעדיף את ההתמודדות של המטאל. ואז הוא ביקש שאני אדבר יותר לאט, כי הוא לא מספיק לרשום. באותו רגע, לראשונה בחיי, הרגשתי איזו תחושה משונה- שאני רוצה להיות זה שכותב את הרעיונות שלי- כלומר, שזה לא יתמוסס בפסקת פתיחה לעבודה שנכתבת ברגע האחרון על אלבומים של Manowar למכללה שאני לא מכיר. זה היה באוקטובר, ישבתי שני לילות מול המסך הזה של Blogger
הפוסט הגנוז הבא הוא על כדורגל- התחלתי לפני שנה וחצי ללכת בשישי בצהריים למשחקים של הפועל מרמורק, קבוצת בוטיק, בערך אלף אוהדים ביקום כולו (רובם תימנים) וניסיתי לכתוב על זה, או יותר נכון, על המדיה- על איך גדלתי כאוהד רחובותי של מכבי חיפה בשנים בהן היו משדרים כדורגל בעיקר ברדיו (ואת הגולים אפשר היה לראות רק במשחק השבת, שאות הפתיחה שלו הוא אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי). שנים בהן כשהייתי ניפגש עם חיפאים, הם היו מופתעים שאני לא אוהד את הקבוצה המקומית שלי ואני אם לומר את האמת, בכלל לא ידעתי שיש לי ברחובות קבוצה מקומית. היום אנחנו בכפר הגלובאלי, כן? אז עכשיו החיפאי המתנשא שהיה מפותע שהילד מרחובות אוהד את הקבוצה שלו, אוהד בעצמו את ברצלונה או ריאל או אנז'י מחצקאלה. היום בטלויזיה משודרים עשרות משחקים בשבוע, את יתר המשחקים אפשר למצוא אונליין. אם פעם כל אחד מהחברים שלי אהד קבוצת כדורגל ישראלית, היום כמעט לכולם גם יש קבוצה מחו"ל ולפעמים כמה קבוצות מליגות שונות- כי הצפייה בכדורגל היא אקטיבית, כלומר, המשחק יותר מעניין כשאתה מושקע בו מבחינה רגשית- כשאתה עצוב כשמפסידים, מקלל כשלא שרקו לך פנדל ושמח כשמנצחים. היום קבוצות גדולות טסות בקיץ למזרח, כדי לשחק בסין ובתאילנד ולהרוויח את האוהדים הרחוקים האלה, שקונים חולצות. הכדורגל יצא מתחומי השכונה, ברגע שעיקר ההכנסות הן לא ממכירת כרטיסים, אלא זכויות שידור ומוצרים נלווים. זה מאוד לא רומנטי, כשלקבוצות פחות אכפת מהאבא והבן שהולכים ביחד למשחקים, אלא מזכויות השידור מעבר לים.
אז כשאני קורא למרומרק קבוצת בוטיק, אני מתכוון לזה שאין חולצות למכירה ואם בשריקת הפתיחה לא הסתכלת על השעון, אין לך דרך לדעת, אלא רק בערך, באיזה דקה אנחנו.
הייתה גם אגדה, שאני כבר לא בטוח כמה היא נכונה, אבל בגלל שלא צריך להרוס סיפור טוב בגלל שטויות כמו האמת, הנה היא מובאת לפניכם -לפני כמה שנים הקבוצה עלתה ליגה, לליגה הלאומית המכובדת ושם מרוב כבוד, לא הרשו למרומורק לארח משחקים במגרש הביתי (איצטוני- על שם טוני שרעבי- כוכב עבר שניפטר) ולא רק שהאוהדים היו צריכים ליסוע כל שבוע רחוק, במקום להגיע למגרש ברגל, הם גם הפסידו המון וירדו ליגה חזרה- עד כאן הכל אמת, האגדה אמרה, שמאז הם רוצים לנצח רק את רוב המשחקים, כדי חס וחלילה, לא לסיים במקום הראשון ולעלות ליגה שוב. אין יותר רומנטי מזה.
זהו, אני אשתדל בימים הקרובים לעשות מיני פוסטים על כל הטיוטות האלה שיושבות בארכיון, כדי לפתוח דף חדש עם הבלוג ולהתחיל לספר על ההריון של מיה :)
רוקנ'רול
יפתח
המסך שמקבל את פני כשאני מתחבר לבלוג מציין 8 פוסטים שטרם פורסמו
יש אחד על רוק כבד, שנכתב אחרי שחבר התקשר יום אחד לומר שהוא צריך לכתוב עבודה על השפה הגראפית של אלבומים של מטאל והקריא לי את אחד המקורות- היה נשמע שם שהם מצמצמים את הז'אנר להומוארוטיקה של הפוסטרים של Manowar וזה הרגיז אותי כי הפרשנות הצרה הזאת מפספסת את העיקר - שהז'אנר נטועה לדעתי בשיח שמתחיל בצעקה של מונק, ראשית המודרניזם בציור והולך כל הדרך למשבר הגדול של האנושות כשב 1945 הסתבר שכמו שהאדם יכול לכתוב את רומיאו ויוליה הוא יכול להמציא את אושוויץ ואת הפצצה של הירושימה. אז אמרתי לו שהז'אנר באובססיה עם המלחמות, כי האנושות עדיין בהלם קרב ושאם הבחירה היא בין זה לבין ההיפר-צרכנות, אני מעדיף את ההתמודדות של המטאל. ואז הוא ביקש שאני אדבר יותר לאט, כי הוא לא מספיק לרשום. באותו רגע, לראשונה בחיי, הרגשתי איזו תחושה משונה- שאני רוצה להיות זה שכותב את הרעיונות שלי- כלומר, שזה לא יתמוסס בפסקת פתיחה לעבודה שנכתבת ברגע האחרון על אלבומים של Manowar למכללה שאני לא מכיר. זה היה באוקטובר, ישבתי שני לילות מול המסך הזה של Blogger
כתבתי על זה כמה מאות מילים ובהיותי מי שאני, ברגע שהבנתי מה אני אומר זה התחיל לשעמם אותי.
הפוסט הגנוז הבא הוא על כדורגל- התחלתי לפני שנה וחצי ללכת בשישי בצהריים למשחקים של הפועל מרמורק, קבוצת בוטיק, בערך אלף אוהדים ביקום כולו (רובם תימנים) וניסיתי לכתוב על זה, או יותר נכון, על המדיה- על איך גדלתי כאוהד רחובותי של מכבי חיפה בשנים בהן היו משדרים כדורגל בעיקר ברדיו (ואת הגולים אפשר היה לראות רק במשחק השבת, שאות הפתיחה שלו הוא אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי). שנים בהן כשהייתי ניפגש עם חיפאים, הם היו מופתעים שאני לא אוהד את הקבוצה המקומית שלי ואני אם לומר את האמת, בכלל לא ידעתי שיש לי ברחובות קבוצה מקומית. היום אנחנו בכפר הגלובאלי, כן? אז עכשיו החיפאי המתנשא שהיה מפותע שהילד מרחובות אוהד את הקבוצה שלו, אוהד בעצמו את ברצלונה או ריאל או אנז'י מחצקאלה. היום בטלויזיה משודרים עשרות משחקים בשבוע, את יתר המשחקים אפשר למצוא אונליין. אם פעם כל אחד מהחברים שלי אהד קבוצת כדורגל ישראלית, היום כמעט לכולם גם יש קבוצה מחו"ל ולפעמים כמה קבוצות מליגות שונות- כי הצפייה בכדורגל היא אקטיבית, כלומר, המשחק יותר מעניין כשאתה מושקע בו מבחינה רגשית- כשאתה עצוב כשמפסידים, מקלל כשלא שרקו לך פנדל ושמח כשמנצחים. היום קבוצות גדולות טסות בקיץ למזרח, כדי לשחק בסין ובתאילנד ולהרוויח את האוהדים הרחוקים האלה, שקונים חולצות. הכדורגל יצא מתחומי השכונה, ברגע שעיקר ההכנסות הן לא ממכירת כרטיסים, אלא זכויות שידור ומוצרים נלווים. זה מאוד לא רומנטי, כשלקבוצות פחות אכפת מהאבא והבן שהולכים ביחד למשחקים, אלא מזכויות השידור מעבר לים.
אז כשאני קורא למרומרק קבוצת בוטיק, אני מתכוון לזה שאין חולצות למכירה ואם בשריקת הפתיחה לא הסתכלת על השעון, אין לך דרך לדעת, אלא רק בערך, באיזה דקה אנחנו.
הייתה גם אגדה, שאני כבר לא בטוח כמה היא נכונה, אבל בגלל שלא צריך להרוס סיפור טוב בגלל שטויות כמו האמת, הנה היא מובאת לפניכם -לפני כמה שנים הקבוצה עלתה ליגה, לליגה הלאומית המכובדת ושם מרוב כבוד, לא הרשו למרומורק לארח משחקים במגרש הביתי (איצטוני- על שם טוני שרעבי- כוכב עבר שניפטר) ולא רק שהאוהדים היו צריכים ליסוע כל שבוע רחוק, במקום להגיע למגרש ברגל, הם גם הפסידו המון וירדו ליגה חזרה- עד כאן הכל אמת, האגדה אמרה, שמאז הם רוצים לנצח רק את רוב המשחקים, כדי חס וחלילה, לא לסיים במקום הראשון ולעלות ליגה שוב. אין יותר רומנטי מזה.
זהו, אני אשתדל בימים הקרובים לעשות מיני פוסטים על כל הטיוטות האלה שיושבות בארכיון, כדי לפתוח דף חדש עם הבלוג ולהתחיל לספר על ההריון של מיה :)
רוקנ'רול
יפתח
