"פעילות פייסבוק ענפה", איזה ביטוי דוחה.
דוחה כי הוא מתייחס, אם אני מבין את זה נכון, למכניזם שיווקי שמנסה לייצר "נראות" ברשתות חברתיות. נראות (Visability- או שיש תרגום מדויק יותר?) היא האחות הצעירה והקינקית של ספאם- שתיהן נכדות של הפלאיירים עם הטלפון של האינסטלטור והקטלוג של איקאה שמחכים בתיבת דואר.
הסיבה שאני פותח את הפוסט הזה ככה, היא כי גם אני השבוע, דילגתי מעל הגדר, חציתי את הכביש ופתחתי לעצמי עמוד פייסבוק לבלוג- כזה שאי אפשר להיות חברים שלו, רק ללחוץ בו על הכפתור עם הציור של הבוהן.
למה? - כי אני יכול - אבל לא רק, העניין הוא שנסיבות חיי השתנו בשלושת החודשים האחרונים מהקצה אל הקצה. בשנתיים החולפות ניהלתי את הסטודיו עריכה שלי כמפעל פילנתרופי- לא הקמתי יקבים אבל ערכתי עשרות סרטי סטודנטים בהתנדבות, כדי לבנות תיק עבודות ראוי. בדרך ניצלתי את מעט האשראי שנותר לי בבנק ודמיי הכיס.
(המשפט הבא הולך להיות על ההריון של מיה אומנם, אבל אני מבטיח שזה לא הנושא של הפוסט- כמו שקרה בכמה מהפרסומים הקודמים שלי)
העניין הוא ממש בקרוב אני הולך להיות אבא ואפילו מהעדשה הליברלית, אנטי פטריארכלית שדרכה אני רואה את המציאות, לפני הכל, אבא צריך קריירה.
אז אני עובד. הדילר חילק לי את הג'וקר- יומיים לפני שהתחלתי לחפש עבודה כעורך סרטי חתונות- טלפן מי שהיה המפקד שלי בצבא, לשאול האם אני רוצה לחזור לעבוד בחיזוי מזג אויר. משרה שתיתן לי כסף ובין שלושה לארבעה ימים פנויים בשבוע כדי להמשיך לבנות את התיק עבודות.
עד כאן עוד אין הצדקה לעשות עמוד ייחודי לבלוג - הרבה שנים התחבטתי בשאלה מה זה בדיוק אומר להיות "אמן" - הייתה לי סבתא ציירת, ניצולת שואה, מבריקה ומוכשרת - שהייתה יכולה לציירת עם חתיכת פחם על נייר של מסטיק דיוקנאות נוקבים של האנשים שחיכו לידה בטור בקופת חולים. הקנבסים הגדולים שלה עסקו ברב תרבותיות של החברה הישראלית ובפוסט קולוניאליזם, הרבה לפני שזה נהיה טרנדי- אבל אף אחד לא ראה את הציורים האלה אף פעם. כולם היו תלויים על הקירות של הדירה שלה, אבל הגיעו אליה מעט מאוד אורחים. כשהלכתי בעצמי ללמוד אמנות, היה ברור לי שאני לא רוצה ליצור ככה ובלי יותר מדי לחפור בזה עכשיו, בסופו של דבר בחרתי להיות בעל מלאכה בתוך העשייה הקריאטיבית. Don't get me wrong אני בטוח שהעורך הוא האיש החשוב ביותר בעשיה הקולנועית, שעושה את העבודה הכי עשירה ומעניינת ועדיין- הוא לא צריך כל יום להביא לעבודה את הניצוץ שהבמאי מביא- ומבחינתי זאת הקלה.
אז שנתיים התרגלתי כמעט כל ערב לשלוח סקיצות ללקוחות כדי לקבל פידבק, הייתי עובד על ארבעה פרויקטים במקביל ובבוקר מתעורר לשמוע מחמאות על פתרונות יצירתיים שמצאתי בלילה הקודם. זה היה טריוויאלי. comes with the teritory ועכשיו כשצמצמתי את היקף העבודה שלי לפרויקט אחד כל פעם ובהילוך נמוך יותר פתאום זה חסר- אף אחד לא מוחא כפיים על זה שאני מעריך נכון את גובה בסיס הענן.
אז אני חוזר לרגע לסבתא שלי, אני לא כמוה. חשוב לי שיראו מה שאני עושה- זה טוב לדעת - ואומנם אני מתאר את זה עכשיו כאיזה רגש נינוח, אבל במשמרות מזג האוויר הראשונות שעשיתי החודש, הייתי ממש במצוקה.
עבדתי החודש בשדה התעופה של חיפה, לפניכן אפילו לא ידעתי שיש בחיפה שדה תעופה- ובאמת זה מתקן די שומם. התחברתי עם המנקות והשומרים (ואתמול אפילו קיבלתי את התה בקפיטרייה על חשבון הבית, פריווילגיה ששמורה לי בדרך כלל רק בברים מאוד מסוימים ברחובות) -בעלי התפקידים בשדה התעופה עושים את התפקידים שלהם- בזמן שהמטאורולוג שמגיעה ראשון ועוזב אחרון- מדווח מזג אוויר אחת לשעה- ואם לא צפוי שינוי שמצריך מעקב- במהלך 55 הדקות עד הדיווח הבא, הוא פשוט מחכה לדיווח הבא. זה זמן נהדר לקרוא- בצבא קראתי ככה את רוב הקלאסיקות של המאה ה20- אבל עכשיו אני חרוץ. התרגלתי שהגורם המחולל, הדבר הזה שגורם לי לעבוד הוא המחשבה על המיקום של העבודה שלי באיזה מהלך גדול של תקשורת שמגיב למציאות (מישהו הפליץ? סליחה על המילים הגבוהות) - מצאתי את עצמי מעביר את הימים מול הפייסבוק באייפון. איזה ייאוש- גם המסך קטן- גם כולם עסוקים.
ואז פתאום הטלפון קרא לי עם איזה נוטיפיקציה, מישהו לחץ לייק על משהו שאני עשיתי- במצבי הנזקק- זה ממש עשה לי את הרגע (אם זה נשמע "כל כך 2007"- אז תסלחו לי, אני עדיין מנסה להעמיד פנים שלא אכפת לי מכלום, מאז שזה היה באופנה ב94)
אז פה מגיע הבלוג- כדי לא לפרסם סטטוסים שנונים ואח"כ לעשות refresh כל שתי דקות- על מנת לקבל את ה kick שאני מכיר כעורך - אני מנסה ללמוד מלאכה חדשה- יותר רצינית. לכתוב.
והעמוד, זה רק כדי לסדר את זה.
רוקנ'רול,
יפתח.
דוחה כי הוא מתייחס, אם אני מבין את זה נכון, למכניזם שיווקי שמנסה לייצר "נראות" ברשתות חברתיות. נראות (Visability- או שיש תרגום מדויק יותר?) היא האחות הצעירה והקינקית של ספאם- שתיהן נכדות של הפלאיירים עם הטלפון של האינסטלטור והקטלוג של איקאה שמחכים בתיבת דואר.
הסיבה שאני פותח את הפוסט הזה ככה, היא כי גם אני השבוע, דילגתי מעל הגדר, חציתי את הכביש ופתחתי לעצמי עמוד פייסבוק לבלוג- כזה שאי אפשר להיות חברים שלו, רק ללחוץ בו על הכפתור עם הציור של הבוהן.
למה? - כי אני יכול - אבל לא רק, העניין הוא שנסיבות חיי השתנו בשלושת החודשים האחרונים מהקצה אל הקצה. בשנתיים החולפות ניהלתי את הסטודיו עריכה שלי כמפעל פילנתרופי- לא הקמתי יקבים אבל ערכתי עשרות סרטי סטודנטים בהתנדבות, כדי לבנות תיק עבודות ראוי. בדרך ניצלתי את מעט האשראי שנותר לי בבנק ודמיי הכיס.
(המשפט הבא הולך להיות על ההריון של מיה אומנם, אבל אני מבטיח שזה לא הנושא של הפוסט- כמו שקרה בכמה מהפרסומים הקודמים שלי)
העניין הוא ממש בקרוב אני הולך להיות אבא ואפילו מהעדשה הליברלית, אנטי פטריארכלית שדרכה אני רואה את המציאות, לפני הכל, אבא צריך קריירה.
אז אני עובד. הדילר חילק לי את הג'וקר- יומיים לפני שהתחלתי לחפש עבודה כעורך סרטי חתונות- טלפן מי שהיה המפקד שלי בצבא, לשאול האם אני רוצה לחזור לעבוד בחיזוי מזג אויר. משרה שתיתן לי כסף ובין שלושה לארבעה ימים פנויים בשבוע כדי להמשיך לבנות את התיק עבודות.
עד כאן עוד אין הצדקה לעשות עמוד ייחודי לבלוג - הרבה שנים התחבטתי בשאלה מה זה בדיוק אומר להיות "אמן" - הייתה לי סבתא ציירת, ניצולת שואה, מבריקה ומוכשרת - שהייתה יכולה לציירת עם חתיכת פחם על נייר של מסטיק דיוקנאות נוקבים של האנשים שחיכו לידה בטור בקופת חולים. הקנבסים הגדולים שלה עסקו ברב תרבותיות של החברה הישראלית ובפוסט קולוניאליזם, הרבה לפני שזה נהיה טרנדי- אבל אף אחד לא ראה את הציורים האלה אף פעם. כולם היו תלויים על הקירות של הדירה שלה, אבל הגיעו אליה מעט מאוד אורחים. כשהלכתי בעצמי ללמוד אמנות, היה ברור לי שאני לא רוצה ליצור ככה ובלי יותר מדי לחפור בזה עכשיו, בסופו של דבר בחרתי להיות בעל מלאכה בתוך העשייה הקריאטיבית. Don't get me wrong אני בטוח שהעורך הוא האיש החשוב ביותר בעשיה הקולנועית, שעושה את העבודה הכי עשירה ומעניינת ועדיין- הוא לא צריך כל יום להביא לעבודה את הניצוץ שהבמאי מביא- ומבחינתי זאת הקלה.
אז שנתיים התרגלתי כמעט כל ערב לשלוח סקיצות ללקוחות כדי לקבל פידבק, הייתי עובד על ארבעה פרויקטים במקביל ובבוקר מתעורר לשמוע מחמאות על פתרונות יצירתיים שמצאתי בלילה הקודם. זה היה טריוויאלי. comes with the teritory ועכשיו כשצמצמתי את היקף העבודה שלי לפרויקט אחד כל פעם ובהילוך נמוך יותר פתאום זה חסר- אף אחד לא מוחא כפיים על זה שאני מעריך נכון את גובה בסיס הענן.
אז אני חוזר לרגע לסבתא שלי, אני לא כמוה. חשוב לי שיראו מה שאני עושה- זה טוב לדעת - ואומנם אני מתאר את זה עכשיו כאיזה רגש נינוח, אבל במשמרות מזג האוויר הראשונות שעשיתי החודש, הייתי ממש במצוקה.
עבדתי החודש בשדה התעופה של חיפה, לפניכן אפילו לא ידעתי שיש בחיפה שדה תעופה- ובאמת זה מתקן די שומם. התחברתי עם המנקות והשומרים (ואתמול אפילו קיבלתי את התה בקפיטרייה על חשבון הבית, פריווילגיה ששמורה לי בדרך כלל רק בברים מאוד מסוימים ברחובות) -בעלי התפקידים בשדה התעופה עושים את התפקידים שלהם- בזמן שהמטאורולוג שמגיעה ראשון ועוזב אחרון- מדווח מזג אוויר אחת לשעה- ואם לא צפוי שינוי שמצריך מעקב- במהלך 55 הדקות עד הדיווח הבא, הוא פשוט מחכה לדיווח הבא. זה זמן נהדר לקרוא- בצבא קראתי ככה את רוב הקלאסיקות של המאה ה20- אבל עכשיו אני חרוץ. התרגלתי שהגורם המחולל, הדבר הזה שגורם לי לעבוד הוא המחשבה על המיקום של העבודה שלי באיזה מהלך גדול של תקשורת שמגיב למציאות (מישהו הפליץ? סליחה על המילים הגבוהות) - מצאתי את עצמי מעביר את הימים מול הפייסבוק באייפון. איזה ייאוש- גם המסך קטן- גם כולם עסוקים.
ואז פתאום הטלפון קרא לי עם איזה נוטיפיקציה, מישהו לחץ לייק על משהו שאני עשיתי- במצבי הנזקק- זה ממש עשה לי את הרגע (אם זה נשמע "כל כך 2007"- אז תסלחו לי, אני עדיין מנסה להעמיד פנים שלא אכפת לי מכלום, מאז שזה היה באופנה ב94)
אז פה מגיע הבלוג- כדי לא לפרסם סטטוסים שנונים ואח"כ לעשות refresh כל שתי דקות- על מנת לקבל את ה kick שאני מכיר כעורך - אני מנסה ללמוד מלאכה חדשה- יותר רצינית. לכתוב.
והעמוד, זה רק כדי לסדר את זה.
רוקנ'רול,
יפתח.
