בלה מורס יש להם ערב גראנג' עכשיו. פעם בשבוע, בימיי חמישי. כן, הז'אנר עם הפלאנל, כל הערב. עד הבוקר. זה מצחיק, כי באלף שעבר, כשאנחנו הגענו לגיל בו היה מותר לנו להכנס ולהזמין בירה, ישבו שם על הבר אנשים שהיו בהופעות של לד זפלין, אנשים עם ציטוטים של הנדריקס מקועקעים על הכתף. ניגנו שם מאדי וואטרס בקלטת. הוצ'י קוצ'י מן. ואנחנו עם הפלאנל ולפני התספורת של הצבא - היינו צריכים לשתות שלושה סקרו-דרייברים כדי שיהיה לנו האומץ לבקש שישימו לנו שיר אחד. איזה נירוונה מהאנפלאגד. אפילו את הקאבר לבואי. או משהו מהפסקול של סינגלס. אף פעם לא הסכימו. עד שכמה שנים אח"כ, באפריל מצאו בסיאטל או השד יודע איפה באמריקה, איזה ליין סטיילי אחד על הספה מפונצ'ר, מת כבר שבועיים, אחרי שהוא לקח פעם אחת יותר מדי, מאותו הדבר שהוא לקח ממנו קודם הרבה. אני הייתי על האוטובוס לרמת הגולן. לצבא. שתי חיילות במושב לפני ניסו להיזכר בשיר מהאלבום הסגול - אמרה אחת לשניה, "נו זה, עם הרעש של הבאנג בהתחלה...הוא אומר שם ... Sure god is all powerful לה לה לה", אז הצטרפתי לשיחה, "God Am"
- "מה?"
- " God Am, ככה קוראים לשיר..."
-"נכון, אז שמעת שהוא מת? איזה עצוב. "
-"מה? לא. לא שמעתי שאף אחד מת. מי מת?"
-"אלוהים, כלומר- לא, את זה ניטשה אמר. אבל ליין. ליין מת. הודיעו הבוקר. ברדיו. "
ככה. שיחה סתמית. שביזות יום א'. חיילים בדרך לבסיס. עוד גיבור תרבות שלי מת.
ככה. שיחה סתמית. שביזות יום א'. חיילים בדרך לבסיס. עוד גיבור תרבות שלי מת.
בשבוע שלאחר מכן, ניגנו את Down in a hole בפאב. פעם ראשונה. אז עכשיו, יש פעם בשבוע ערב גראנג'. מפתיחה עד סגירה. מוזר.
אז עם המוסיקה הזאת סחף אותי צונאמי של נוסטלגיה. זיכרונות מ MTV ומהשומר הצעיר. הפעם ההיא שקוטנר שם את הקאבר של Wierd al לנירוונה בפינה שלו ב"זהו זה". הפעם ההיא כשבל"ג בעומר מישהו הביא קלטת של Ten, אבל בלי רשימת השירים- חיפשנו את Alive. הרצנו קדימה, סטופ. פליי. סטופ. הרצנו עוד קצת. סטופ. פליי- עד שמישהו שעבר בשביל ליד אמר, "זה בלאק, אתם לא יכולים להפסיק את השיר הזה באמצע." - ככה הכרתי חבר טוב ושיר גדול. למחרת קניתי את האלבום. נזכרתי במינסטרי שרים את Lay lady lay. בבחורה שהשמיע לי את Bush. בבחורה אחרת, שנקרעה מצחוק למראה ג'יימס הטפילד עם כובע בוקרים בקליפ של Mama said והתווכחה איתי שעות שזאת ההתחלה של הסוף של מטאליקה... וצדקה - ואז הבטחתי להם בפאב, שאשלח בפייסבוק כמה המלצות לשירים שאני זוכר מהניינטיז- לא בחירות הפלייליסט הטריביאליות, כל מיני שירים שונים ומשונים, שהיה צריך להיות שם כדי להכיר. ברכבת בדרך לעבודה, עם יוטיוב באייפון דפדפתי בזיכרון- זאת הייתה הפעם הראשונה שחזרתי למוסיקה הזאת אי פעם. אני חושב שזה האופי חסר המנוחה שלי, שלא מאפשר לי להביט אחורה בנחת. שמעתי כל מיני דברים של Therapy? ואת השיר של Stiltskin מהפרסומת של Levi's. איזה הרכב שהכרתי בפריס ואת Our lady peace שאיחרו את הרכבת בשנתיים.
שבוע אחר כך, לפני שהספקתי לומר, "...הכנתי לכם כאן רשימה קטנה של שירים לחפש", שלף הברמן דיסק. עטיפת קרטון, עם ציור של ראש של חיה, בטח איל, שפיתולי הקרניים שלה רושמים את שם ההרכב Fryday - הוא אמר, "תשמע את זה, הסולן היה פה אתמול, שר קאבר לבלאק. היה צריך לשכנע אנשים שזה לא אדי וודר" - זה קצת הצחיק אותי כי בניינטיז זה היה הדבר הכי גרוע שיכולת לומר על להקה. אמרנו תמיד על Creed ו Staind וניקלבק שבטח מישהו שם אמר, "אחי, אני נשמע כמו אדי וודר- בוא נארגן ארבעה חבר'ה- נעשה הרכב" - ואז הוא שם שיר במערכת. טה דם ... מצוין, רגיש, אותנטי ומעל להכל, הסאונד שלהם מזכיר שאי שם בין 91 ל94 פרל ג'אם וטול השתייכו פחות או יותר לאותו ז'אנר.
אז הגעתי הביתה ובמהלך סוף השבוע האלבום התנגן אצלנו כמה וכמה פעמים - השירים קטנים, בלי פזמון הימנוני - הרבה הרבה נשמה.
זהו, אני סוגר את הפוסט הזה עם תחושה של רטרו באוויר.
אני צופה שהפלאנל תכף יחזור לאופנה.
כמה לינקים
Fryday
Stiltskin
Dolly -גראנג' שהבאתי מפריס.
ג'יימס הטפילד עם כובע קאובוי
יפתח.
