בשבע בבוקר המתנתי על המדרכה מתחת לבניין עם המחשב, המסך והמקלדת עטופים במגבות שמיה ואני קנינו לפני שנה בירח הדבש בברצלונה. כעבור כמה דקות הגיע אמיר בג'יפ. העמסנו את המחשב ויצאנו לדרך. קודם כל לת"א על מנת לפגוש את הצוות אצל פיטוסי. פיטוסי זה מחסן להשכרת ציוד לסרטים, ברקע התנגנה המוסיקה הרוסית שאמיר שומע. ויקטור צוי. הוא אומר שהוא היה חצי קוריאני ושיכול להיות שבמוות שלו, בתאונת דרכים מסתורית, מעורבים גם כוחות פוליטיים. לא זה הזכיר קצת מינימל קומפקט. אצל פיטוסי פגשנו את מור, ליאן ועוד בחורה שלא קלטתי את שמה.
חודש לפניכן קיבלתי טלפון מאמיר שהציע לי להצטרף כעורך לפרויקט שמשתתף בתחרות 48 שעות. מדובר בתחרות בין צוותי קולנוע שמגרילים ז'אנר אקראי ונשלחים לצלם סרט ביומיים. כמה ימים אחר כך התקשרה ליאן, אמרה שהתכנית היא לצלם בערבה. מאז הצבא לא הייתי במדבר. היא שלחה באי מייל סיפור מסגרת, שאליו ברגע ההזנקה ננסה להתאים את התסריט. הייתה שם סצנה של ארוחה במדבר, עם חתן וכלה וחמות. והיה מתח בין הנשים שמסתיים בחיתוך של דגים ודיבור על ילדים.
מצא חן בעיניי הדימוי הסוראליסטי של הכלה במדבר. דמיינתי את הנוף כמו ציור של דאלי וגם הטקסט נשמע כמו סצנה מסרט של בונואל- משהו שמרגיש כמו לצפות בחלום של מישהו אחר. חשוב לציין שסוראליזם זה לא פשוט. קראתי לא מעט תסריטי סטודנטים, בהם הורגש שהכותב נאחז במניירות של סוראליזם כי אין לו מה לומר -כאן זה לא היה מקרה כזה בכלל.
אצל פיטוסי הן סיפרו שהסאונד מן הבריז. הרים טלפון באחת בלילה למפיק, התנצל בנימוס ונעלם כמו עשן. דקה אחר כך הגיעו המפיק דורון ואלמוג. אלמוג הציג את עצמו בתור גריפ, אני חושב. ואם אני לא טועה גריפ זה תאורה אבל ככל שהיום התקדם הסתבר שהוא יודע לעשות הכל. נראה לי שזה אחד הדברים האדם ברחוב לא יודע על קולנוע ונראה לי שזאת הסיבה שבסופו של יום אני מעדיף לתרום את חלקי לעשיה מחדר העריכה- מה שקורה על הסט תמיד מרגיש לי כמו ג'ונגל- האנשים האלה ממקמים פנסים כבדים על עמודי מתכת, תולים אותם מקירות- משרשרים חשמל לאמצע המדבר - בנחישות שלא תאמן, כדי להשיג שוט אחד פנטסטי שבסוף יישמט בעריכה.
ב"סופר 8" של ג'יי ג'יי אברהמס- רואים קצת מחדוות העשייה הסיזיפית הזאת אצל הילדים.
בזמן שהקולנוענים דיברו עם המחסנאי של המצלמות, על עדשות וחצובות, דורון אמר שהסונד מן שהבריז לפנות בוקר, הסכים לפחות להשאיל את ציוד ההקלטה שלו. היה רכב אבל לא היה נהג. כלומר, למרבה המבוכה, אף אחד לא זכר איך נוהגים על רכב עם הילוכים. אני התנדבתי לנסות וכך יצא שהפכתי לנהג של ההפקה. יצאנו מיד אליהו לכיוון האוניברסיטה. במהלך הנסיעה התקשרה השחקנית שלוהקה לגלם את החמות (אם החתן), שאלה מתי באים לאסוף אותה, אני הצעתי שתגיע במונית, אבל הסתבר שהבטיחו לה הסעה. נסענו אליה - לפי הג'י פי אס- אח"כ חזרנו לפי האינטואיציה.
יצאנו לדרך, אמיר, שלושת השחקנים ואני. על קו הטלפון עם יתר החברים מנסים למצוא סאונד מן. נזרקו כמה שמות, אף אחד לא היה זמין. אני, שבדיוק באותם ימים ערכתי במקביל פרויקט אחר, בו נעשתה עבודת סאונד רשלנית מאין כמוה - פחדתי למצוא את עצמי צריך לערוך חומרים שאני לא מסוגל לשמוע, או גרוע מכך- צריך להקליט את השחקנים עושים דאבינג לרפליקות שלהם- לכן הצעתי שנגייס קצת דמי כיס בין כולנו כדי לשלם למישהו שיבוא להקליט.
ישבנו, החתן, הכלה ואני במושב האחורי. מקשיבים לאירית ואמיר מדברים על קולנוע ישראלי. הם דיברו על פרלוב ועל גולדפינגר, על סרטים של אורי זהר, על סרטי ההתכנסות של שנות השמונים ועל הרב תרבותיות של שנות האלפיים. ברקע התחלפו הנופים בדרך לים המלח. אירית חברה באקדמיה הישראלית לקולנוע וסיפרה שכבר כמה שנים היא רואה את כל הסרטים הישראלים החדשים. לרגע באוטו זה הרגיש כאילו יש אנחנו חלק מתעשיית קולנוע עצמאי תוססת.
כשהגענו בערך בארבע לעין יהב, שעתיים לפני ההזנקה, ראשית הזהירו אותנו מנחשים. הייתה לנו נציגה בסינמטק שתקבל עבורנו את הז'אנר ותודיע בטלפון. שיכנו אותנו בחדר שנמצא בחצר של ההורים של בעלה של ליאן. מיקמתי את המחשב על שולחן קטן קרוב למזגן. חישוב הזמן היה כזה- ההזנקה מתרחשת בשש בערב ואז יש לנו בערך עד 11 בבוקר כעבור יומיים לסיים לערוך. זה היה חישוב שישאיר זמן להוציא את הקובץ מהמחשב ולצאת לדרך בשקט על מנת להגיע בשש חזרה לסינמטק. מכיוון שהלוקיישן היה בחוץ התסריט חייב צילומי יום. כך שיש לנו מרגע ההזנקה ועד הזריחה לכתוב את התסריט. עם אור ראשון יתחילו לצלם ולקראת הצהריים אני אמור להתחיל לקבל חומרים ראשונים לעריכה.
ירדנו לשטח. אני לא יודע איך הם קוראים למקום הזה. זה היה נראה כמו מכתש- עם אדמה סדוקה, בו בחורף נאגרים מי שיטפונות. יפה לאללה. לפתע צלצל הטלפון! ז'אנר- אימה. הסרט חייב לכלול דמות בשם יעל אלמוג. היא צריכה להיות ספרית. צריך להופיע המשפט "האם זו האפשרות היחידה שלנו?" וצריך להופיע החפץ - שק שינה.
התחלנו לשחק עם וריאציות על התסריט. היה לנו רעיון למשהו קניבלי- שהנשים יטרפו את החתן- בסוף זה ירד ונשארנו עם רעיון של כלה ערפדית. בשלב הזה כבר היינו רעבים ולי הייתה גם תקווה למצוא במושב מקום בו יקרינו את חצי גמר אליפות אירופה שהתקיים באותו יום. קיבלתי אחד מהשניים- לא היה איפה לראות את המשחק, אבל על השולחן חכתה לנו ארוחת מלכים, עם פסטה וממולאים ענקיים שנראו כמו אמפנדס ענקיות ממולאות בגבינה. והיה סלט עשיר עם פטרוזיליה. למחרת מור תספר לי שהם מגדלים שם את כל הירקות, בעיקר זכור לי שהיא אמרה, מנגו ועגבניות- ואני לא יכולתי שלא לחשוב על זה שהם בטח אלופים בגספצ'ו או בלאדי מרי.
אני זוכר שמישהו עוד אמר משהו על האפשרות לראות כדורגל באיזה מחשב נייד בסטרימינג, אבל מיד כשסיימתי להכניס לתכנת העריכה את החומרים שאמיר צילם לי בלוקיישן עבור טסטים- נרדמתי.
למחרת העירו אותנו בחמש בבוקר. בחוץ עוד היה חשוך. השחקנים כבר היו ערים ולא מצאתי מקום להכין קפה. מור ואלמוג הגיעו עם הג'יפ של ההפקה- השחקנים ישבו בפנים ואני, דורון ועוד איש צוות שהגיע במהלך הלילה כדי לעזור עם הסאונד - טיפסנו לבגאג' של הג'יפ. בדרך חלפנו על פני רכב עם פועלים תאילנדים שגם התחילו את יום העבודה שלהם וישבו בצורה מאוד דומה לאיך שאנחנו ישבנו. נופפנו לשלום.
בשטח, תודה לאל היה פינג'אן. השחקנים התעדכנו בתסריט ומקמו את השוט הראשון. יעל לבשה את שמלת הכלה. אורי ואידית היו אמורים להגיע ברכב עד אליה ולעצור מכיוון שהיא חוסמת להם את השביל בו נסעו.
המצלמה בשוט הפתוח עקבה מרחק רב אחרי הרכב, האטה ביחד אתו- ורק לאחר שעצר חשפה שם את יעל.
שוב היה צריך נהג, הפעם לג'יפ. אז מור ואני יצאנו לדרך. הבאנו מים וקרח, הבאנו את הבום - היא סיפרה שהיא לומדת להדריך טיולים בחו"ל, אבל שהיא חושבת ללמוד להפיק אירועים - היא סיפרה שלפרויקט הגמר של ליאן התגייס כל המושב. אח"כ נסענו לאסוף קרטונים וחזרנו לשטח. כשהגענו, שאלו האם אפשר להשאיל את טבעת הנישואין שלי לצורך הסצנה. הורדתי אותה לראשונה מזה 11 חודשים.
ב 11 בצהריים התחלתי להיות מודאג שעברו כבר 18 שעות מההזנקה ועדיין לא קיבלתי חומרים להכניס לתוכנה. מה גם שעדיין לא הייתה לי אינדיקציה מה איכות הסאונד. מכיוון שלא היה סלייט, בתחילת כל שוט מישהו היה צריך למחוא כף בתוך הפריים בשביל הסינק ורציתי כבר לבדוק איך זה עובד.
בערך ב12 הם יצאו להפסקה והקפיצו אותי לחדר העריכה המאולתר. הסתבר שהסאונד מהמצלמה היה די טוב למעט נהמה של הרוח שנשמעה לכל האורך. נסינו להוציא את הסאונד מהמיקסר- ולא בלי מאמץ, בסופו של דבר הצלחנו. הוא היה כנראה טוב, אבל הוקלט ברצועה אחת רצופה- אז החלטתי לא להסתבך עם זה ובמקרה הצורך להיעזר בו עבור קטעים בהם הסאונד מצלמה לא יהיה שמיש.
התחילה העבודה שלי. בסצנה מגיע רכב עם הגיבור ואמו. הרכב נעצר כי את דרכם חוסמת בחורה בשמלת כלה. האם מאיצה בבנה שיצא לבדוק מה קורה. הוא יוצא מתקרב אלה הכלה ששולפת סרט מדידה על מנת לקחת את מידותיו ומיד אח"כ נושכת את צווארו. הוא מנסה להימלט חזרה לרכב. אך כעת הרכב נעול מבפנים והאם לא שומעת את קריאותיו. הכלה מתקרבת - אז הוא נאלץ לברוח עמוד יותר למדבר.
ערכתי סצנה מהירה. עם ג'אמפ קאט ניסיתי לגרום להסתערות שלה על גרונו להפתיע את הצופה. כשהוא דופק על שמשות המכונית, ניסיתי להראות כאילו האם בכוונה לא שומעת את קריאותיו.
אירית שסיימה להצטלם עד הערב אמרה שיש ארוחת צהריים מוכנה. הלכתי לאכול והיא סיפרה שהיא קוראת בדיוק את הספר של הבן של אסי דיין. קראתי ראיון אתו כמה שבועות קודם לכן וסיפרתי לה שבדיוק הרהרתי לעצמי שאם הוא יכול להשלים ספר, למה שלא אנסה גם אני.
בזמן שאכלתי את ארוחת הצהריים, הגיע ליאן חזרה מהלוקיישן וסיפרה שאמיר חטף מכת שמש ושהוא כרגע מתקלח. היא אמרה שמזל שאלמוג נמצא, כי אם אמיר לא יתאושש הוא לפחות יכול לקחת פיקוד על המצלמה. כשחזרתי לחדר מצאתי את אמיר יושב מותש על המיטה עם הטלפון ביד. הוא צלצל לליאן שתחזור לאסוף אותו חזרה.הצעתי לו להישאר לנוח, אבל הוא בשום אופן לא היה מוכן. די מהר אח"כ הסצנה הייתה מוכנה- וחשבתי לעצמי שיעבור עוד זמן עד שיגיע הכרטיס עם החומרים הנוספים ושלכן זה זמן טוב לישון.
איך שהנחתי את הראש הגיע דורון ואמר שבגלל אירוע משפחתי הוא חייב לעזוב. הוא לא היה מוכן לפרט מה קרה. הוא שאל האם יש לי כסף קטן, כי הוא צריך לתפוס אוטובוס לת"א. נתתי לו את השטר שהיה לי והוא יצא לדרכו. אף אחד לא ידע לעדכן מה בדיוק קרה.
לקראת השקיעה הגיעו במכה כל החומרים הנותרים. היה סיקוונס של אורי מטייל תחת השמש הקופחת במדבר, בסופו היה שוט פלאי בוא הוא מתכופף לנוח בקלוז אפ, כשמעבר לעורף שלו נראה הנוף המדברי לתוכו לפתע מגיחה שמלת הכלה המאיימת, בשנייה בה היא חובטת בו ומפילה אותו לקרקע.
באחת וחצי בלילה סיימתי לערוך ראפ-קאט. ישבנו כל הצוות לראות והחלטנו שאת הסצנה הראשונה צריך לסדר, כך שעל חשבון תחושת האימה יחודד מעמדו של אורי כגיבור של הסרט. אז עד שתיים וחצי עשיתי עוד סקיצה ואז עם מור וליאן עוד טיפה הידקנו אותה. בשלוש הלכנו לשון, עם תחושות מאוד טובות שאנחנו בדרך להצליח. קבענו להיפגש שוב בשש בבוקר כדי לערוך סופית את הסאונד ולהכין את הכותרות.
בעשר הסרט היה מוכן. החלטנו להשתמש באופן מופרז ברעש של הרוח. ליאן אמרה שזה מזכיר את ארץ קשוחה של האחים כהן. לדעתי זה דיבר את האלימות של המרחב. מור אמרה שזה מרגיש לה כמו רעש של סרט ביתי.
בשש כבר הייתי בחזרה ברחובות. אחרי מקלחת. בטיול עם הכלב ביחד עם מיה שמלאה בבוקר את המקרר בכל טוב- הגיע אס אמ אס שההגשה עברה בשלום. כעבור שבועיים, כשהיית ההקרנה בסינמטק- לא יכולתי להגיע, כי הייתי מרותק למיטה עם איזה וירוס קיץ אכזרי.
כעבור שבועיים התבשרנו שהסרט לא העפיל לגמר של התחרות.
ואף על פי כן, אלה היו יומיים מדהימים של קולנוע, בארץ הערבה.
רוקנרול,
יפתח.
*מקווה שבקרוב יהיה עותק באינטרנט די להראות
